לפני קצת פחות משנתיים, שכבתי על הספה בבית חולה, אחרי הדיאטה ה-200 שניסתי לעשות כדי לרדת את 20 הקילו שעליתי. היה לי חום, קוצר נשימה ורעידות. הרגשתי שאני הולכת למות, אבל הרופא כנראה חשב אחרת והאמבולנס שהגיע אלי באותו לילה לא פינה אותי לבית חולים, נשארתי בבית עם המלצה רפואית חכמה "מלכה, תחזרי לאכול נורמלי והכל יהיה בסדר", וגם עם כמה כדורי הרגעה.

אחרי שקצת נרגעתי, חשבתי על החיים שלי, שבזבזתי את 15 השנה האחרונים, על דיאטות, שנאה עצמית, מלחמה עם הגוף שלי ורצון עז להעלים חלקים ממני. כנראה שבאותו רגע הבנתי שאני יכולה ללכת בדרך הזו ולמות, או לבחור בחיים ולחיות אותם אחרת.  אתם חושבים שזה מה שגרם לי להפסיק לחשוב על דיאטה, הצחקתם אותי. החלטתי שיש עוד משהו אחד שאני עושה וזהו, אין לי כוח יותר. התקשרתי למספר טלפון של סדנא שנקראת "די לדיאטה!" (קצת מוזר בשביל בחורה שרוצה לרדת במשקל) שראיתי במשך שנתיים פרסומים והמלצות עליה באינטרנט, אבל כנראה שהייתי צריכה להגיע למקום ממש נמוך, כדי להחליט להתקשר. ענתה לי בחורה נחמדה, שאמרה לי "טוב שהתקשרת בדיוק היום מתחילה סדנא". זה כבר היה בשבילי סימן שזה נכון.

נרשמתי והתחלתי סדנא של 3 חודשיים, 12 מפגשים, 7 בנות ומדריכה אחת צעירה ממני בכמה שנים ושמנה. לרגע לא הבנתי מה אני עושה שם. המדריכה דיברה בכלל  על האמונות שיש לנו, איזה מחשבות מובילות אותנו בחיים ועל היעדים ודברים שאנחנו רוצות להשיג בסדנא. במשך החודשיים הראשונים הייתי דיי המומה, אף אחד לא שקל אותי, לא נתנו לי תפריט, עשינו הרבה עבודה על מה שקורה לנו בחיים, הרבה מדיטאציות ושיחות. והאמת שלא הבנתי איך לכל הרוחות אני אמורה לרדת מזה במשקל, מה גם שקיבלתי המלצה מהמדריכה לאכול כל מה שאני רוצה, כל מה שמתחשק לי ולראות מה יקרה.

במפגש השמיני, הייתי מיואשת, הרגשתי ששום דבר לא מתקדם, שאין לי כוח לזה, והדבר האחרון שרציתי זה להגיע למפגש, אבל הגעתי וטוב שכך. נראתי זוועה באותו יום, הגעתי עם טרנינג, שהיה צריך למצוא את מקומו בפח מזמן, ולא היה לי חשק לעשות אף אחד מהתרגילים שנתנו. בסוף המפגש גם גילתי שגררו לי את האוטו, ממש יום מושלם.

המדריכה החליטה שצריך לעשות לי שיחת מוטיבציה, ולקחה אותי לאכול גלידה. אנחנו יושבות אוכלות גלידה ואני כמובן מדברת על דיאטה, ועל בחורות רזות ואיזה כייף להם, והכל יותר קל להם. עד שהמדריכה כבר התעצבנה עלי ואמרה לי "מלכה, יש עוד כל כך הרבה נושאי שיחה בחיים, זה כל כך רדוד לדבר כל היום על דיאטה" הייתי קצת המומה מחוסר הטאקט, שבו נאמרו הדברים (חוסר טאקט שלמדתי בשנתיים האלה לאהוב כל כך). והיא התחילה להסביר לי שזה ממש לא משנה איך אני נראית, שהיא לכל מקום שהיא הולכת כשהיא נכנסת לחדר היא מרגישה כמו "מלכת הכוכבים", הכי יפה בעולם, ולא משנה מי נוכח בחדר. אני חושבת שבאותו רגע נפל לי האסימון, שהבנתי שככה בדיוק אני רוצה להרגיש!!! מאותו רגע חיי השתנו.

הפכתי מבחורה מלאה, שהיתה כל החיים בדיאטה (וגם רזה רוב החיים), ששנאה את הגוף שלה, ושהיתה בטוחה שגברים רוצים רק עם בחורות רזות. לבחורה בעלת ביטחון עצמי, שאוהבת את עצמה, שיודעת שהיא שווה יותר ממה שהיא שוקלת, ואם אנשים לא רואים את זה, זה ממש הפסד שלהם. אה, וגם גילתי שיש בחורים שאוהבים בחורות מלאות, אפילו הרבה בחורים....

"מלכת הכוכבים" זה לא איך שאת נראית, זה איך שאת מרגישה, ואני מרגישה טוב עם עצמי (95% מזמן, שזה יותר טוב מאפס האחוזים שהיו קודם). כל האזורים בגוף שלי שרציתי להעלים, התחלתי לקבל אותם, יש לי חזה ותחת ויש לי גם בטן. ולכל הרוחות אני אישה ככה אני אמורה להראות.

ובטח אתם רוצים לדעת אם ירדתי במשקל, אז זהו שלא. החיים שקיבלתי במתנה שווים יותר מכל ירידה במשקל. אנשים חושבים שאם הם יקבלו את מה שנראה להם לא בסדר אצלהם, הם לא יוכלו לשנות אותו, וזו הטעות הכי גדולה, רק מתוך קבלה עצמי, ואהבה עצמית אפשר לעשות שינוי. במשך השנתיים האלה המשכתי לעשות עבודה עם עצמי, אכלתי הכל ונשארתי באותו משקל, לאן נעלמה הנטייה שלי להשמנה? זו שאלה שאין לי תשובה עליה. למדתי ש"החופש לאכול נותן את החופש לא לאכול", והרבה מהבחירות שלי השתנו. בחודשים האחרונים אני אוכלת בריא ומתעמלת, כי אני אוהבת את הגוף שלי, הגוף היחיד שיש לי ועושה דברים שטובים לו. ככל שאני אוהבת אותו יותר הוא משתף איתי יותר פעולה, ומתחיל לרדת קצת לאט. סופסוף אני עושה משהו בשביל עצמי, כי אני רוצה, ולא בגלל שהחברה אומרת לנו שרזה זה יפה.

"אני מלכה ואני בחורה מלאה" ואין לי שום בעיה עם זה, אני אוהבת את הגוף שלי עם כל ההיתרונות והחסרונות שבו, וזה משהו שלא הרבה בחורות (גם המאוד רזות שמהוות מודל לחיקוי) יכולות להגיד על עצמן....