אני בחופש מיום רביעי שעבר, חופש שהפך להיות ארוך יותר מדי. חופש שהביא למצב שישבתי בבית יותר מדי זמן לבד. אני מאוד אוהבת להיות לבד, להיות עם עצמי, לשבת מול הטלויזיה עם כוס קפה וספר, לא לשים לב שהימים עוברים.

במהלך השנים למדתי לקבל את זה שאני בן אדם שאוהב להתבודד, שאני לא הכי חברותית בעולם (כתבתי על זה קצת בפוסט הקודם). שחברויות קמות ונופלות, שיש לי 4 חברות טובות, ושאנחנו בגיל שלכל אחת יש את החיים שלה, ויוצא לנו להיפגש הרבה פחות. בכלל אני חושבת שבן אדם צריך להיות קצת לבד עם עצמו ללמוד להכיר את עצמו. מעולם לא הבנתי את הבחורות שיוצאות מקשר ארוך ולא עובר שבוע הן נמצאות כבר בקשר אחר, לא יכולות להיות שניה עם עצמן לבד.

בתקופה האחרונה אני מרגישה בהבדל שבין להיות לבד ולאהוב את זה לבין להרגיש בודדה. והרבה פעמים אני מרגישה בודדה וזה כבר לא כזה כייף, להיות בבית לבד. אני ממש מרגישה שאני מקנאה באנשים שיש להם המון חברים, שמבלים ביחד שבאים והולכים. ויש לי תחושה שבגלל שאני לא גרה במרכז תל אביב, ואין לי דירת רווקים אולטימטיבית, המצב הוא כזה.

 אחרי הרבה השתוללויות עם גברים, זה כבר לא מושך אותי להעביר עוד רבע לילה עם משהו, שאני אתעורר בבוקר ושוב אהיה לבד והרגיש הרבה יותר בודדה. אז יש רצון שהופיע פתאום, אחרי הרבה שנים שהוא פשוט לא היה כאן, להיות בזוגיות.

אחרי השישי ההזוי שהיה לי, מצאתי את האוטו ביום ראשון והייתי בכמה סידורים, ומאז אני בבית. (מזל שיש לי כלבה שאני צריכה להוריד למטה) תכננתי אתמול לעשות המון דברים ולא עשיתי כלום, אם אני אשאר עוד דקה אחת בבית אני אשתגע, בחיי.

מרוב שהרגשתי רע, ושאני שונאת חגים, וארוחות משפחתיות, אפילו לא היה לי כוח ללכת להורים לארוחת חג. למזלי הם נזכרו להתקשר אתמול בשעה 20:00 להגיד לי לבוא לאכול איתם, אני טענתי שזה כבר מאוחר, אבל שאני אגיע לארוחת צהריים. ההענות שלי לארוחת הצהריים הזו, וההתלהבות הסמויה שיש לי מזה, מעידה על כמה המצב עגום. כי בתקופה האחרונה אני עושה הכל כדי להיות בקרבתם כמה שפחות, להתנתק מהכבלים, מלפגוש את האמא האנורקסית שלי, את אחי שמנהל את העסק המשפחתי ועומד להתחתן (זה עדין בתכנון, אבל כנראה יקרה השנה), אחותי עם החבר המושלם וכו'. ואני נשארתי סוג של "כבשה שחורה" במשפחה שלי, או ככה אני לפחות מרגישה היום.

 אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי, ואני יודעת שהם אוהבים אותי, ואני צריכה אותם לידי כי יש לי עוד תלות בהם, והם עוזרים לי המון, כל מה שביקשתי מההורים שלי קיבלתי, וגם בעיקר את כל מה שלא ביקשתי. אבל יש לי את התחושה שכל הדברים החומריים שאני מקבלת מהם (ועוזרים לי המון), הם לא מה שאני באמת צריכה בזמן האחרון, אני צריכה יותר תמיכה במי שאני הפכתי להיות, ויש לי תחושה שהם לא רואים את זה. הם עדין רואים את מלכה הישנה( שצצה מדי פעם), אבל לא מצליחים לראות את מלכה החדשה. וזה עצוב לי מאוד.

כרגע, הדבר היחיד הטוב שיכול לצאת מהארוחה הזו, זה שסבא שלי יחליט פתאום לתת לי איזו מיקדמה על חשבון הירושה.

כנראה שאני ממש אופטימית היום....