כבר תקופה דיי ארוכה אני מתלבטת וחושבת על לעזוב את דירתי הבורגנית בפרבר התל אביבי. היו רמזים מהסביבה שזה נכון בשבילי, ובכלל נמאס לי לפתוח את החלון ולראות ילדים הולכים לבית הספר, לרדת עם הכלבה ולראות ילדים משחקים קלפים בלובי, או להתקל בעגלות עם תינוקות. אני חושבת שאני הרווקה היחידה בבנין שלי, אבל אני חיה כמו בחורה נשואה שיש לה 3 ילדים וכלב. מה הפלא שלפעמים אני מרגישה זקנה.

אני רוצה להרגיש שאני חיה. שאני יכולה לרדת לבית קפה עם ספר, או ללכת ברגל לסנטר ולהתעורר ב-2 בלילה ולשבת בפאב השכונתי. חשבתי שאם אני גרה מחוץ לתל אביב זה בסדר, לא נורא יש לי רכב, אני נמצאת מרחק 20 דקות נסיעה מהעיר הגדולה אז מה זה משנה. אבל התחלתי להרגיש שאני חיה במצב של "להיות עם ולהרגיש בלי" שמצד אחד זה לחיות בעיר גדולה אבל לא בעיר הגדולה, ומצד שני זה לעזוב את הבית של ההורים אבל לחיות באותה עיר 10 דקות נסיעה מהם.

בא לי מצד אחד עוד להיות ילדה קטנה ולעשות דברים שנחשבים "לא ראויים" ומצד שני זו התקופה שאני הכי לוקחת אחריות על החיים שלי ומשנה אותם. וזה לא כזה פשוט בשבילי, אני מפחדת וחוששת וקצת מרגישה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מרגישה שחייתי יותר מדי זמן באמונה שלי שיש לי "פחד ממעבר דירה" די, נמאס לי כמה אפשר להתקע בזה. אני עוד שניה בת 28 ולא עושה את זה בגלל משהו שעברתי בגיל 8.

לא נעים לי להגיד, אבל מעולם לא חיפשתי דירה בעצמי, תמיד השותפים חיפשו ואני הגעתי רק לאשר את הסכמתי, ההורים חיפשו ושם אפילו לאשר לא נתנו לי. למה לכל הרוחות אני צריכה לגור בגיל 28 בדירה שההורים שלי בחרו לי. אני מרגישה כמו ילדה בת 16 שמגיעה בפעם הראשונה לעיר הגדולה.

המצב הוא הרבה יותר מסובך, מכיון שאני גרה בדירה שלי, אני צריכה לדאוג להשכיר אותה ויש לי מלא ריהוט, 4 חדרים מרוהטים ממש כמו משפחה. מה גם שהדירה שלי מדהימה, חדשה ומושקעת, וחששתי שאנשים זרים יכנסו לכאן. שניה לפני שהלכתי לפרסם מודעה התקשרתי לחברה שלי כדי לבדוק איתה האם היא מכירה משהוא שמחפש דירה באזור. היא אמרה לי שהיא ובן זוגה מחפשים כבר יומיים דירה כזו, ואני יכולה לראות את זה כסגור, הם לוקחים את הדירה ואני יכולה להשאיר בה מה שאני רוצה. דבר שנראה לי מסובך נסגר בשיחה של 5 דקות. עכשיו אני רק צריכה למצוא דירה מקסימה במרכז תל אביב, שתסכים לקבל אותי ואת כלבתי היקרה.

אחרי 6 שנים "מלכת הכוכבים" חוזרת לתל אביב ....