התעוררתי הבוקר מוקדם כמו כל יום, התארגנתי ויצאתי לכיון תל אביב לראות שתי דירות. אחת היתה במקום מצויין ליד שנקין, והשניה היתה ליד בית אבות מה שפסל אותה מיד. כשסימתי את הסבב, ישבתי באוטו, ניסיתי לקחת נשימה גדולה ומיד עלו לי בראש עשר סיבות למה אני רוצה וצריכה  לעבור ועשר סיבות למה אני לא רוצה וצריכה לעבור, הרגשתי שהקולות מתחילים לעבוד ולתעתע ושאני מבולבלת. הרגשתי שבא לי למות, הקבר שיכינו לי יהיה הרבה יותר גדול מ-20 מ"ר של דירה שהציעו לי. אני רוצה לפגוש את זה שהחליט ש-20 מ"ר זה שטח שמספיק לאיכלוס אדם, אפילו את הפינצרית הקטנה שלי לא היתי משאירה בחדר כזה. הגעתי הביתה נשכבתי על המיטה מתחת לפוך פרשתי ידים והרגשתי שהמיטה שלי גדולה כל כך, ענקית ומצליחה להכיל אותי יותר טוב מכל דירה בתל אביב, ואז הגיעו גם הדמעות.....

יום מאכזב כל כך, התאכזבתי בעיקר מאנשים, הובטחו לי דברים שלא קוימו וזה פגע בי. אני חושבת שמזמן לא הרגשתי תחושת עלבון כמו שהרגשתי היום, את הפגיעות שלי, את כל האמונות הישנות שלי כלפי עצמי צצות ועולות. ורציתי כל כך להיות לבד ויחד עם זאת רצית כל כך חברה, ושוב הרגשתי את הדמעות......