ארוחות משפחתיות אף פעם לא עשו לי טוב. היום במיוחד לא ששתי לכך, כי החלטתי היום לבשר להורים שלי על המעבר שלי לעיר הגדולה. אני צריכה להסביר את הדינמיקה המשפחתית שלי, כדי שיהיה מובן ממה החשש. ההורים היקרים שלי, דיי שמרו אותי בכלוב של זהב, כל דבר (כמעט) שעשיתי בחיים התיעצתי איתם, או יותר נכון ערבתי אותם. והרבה דברים הם קבעו לי בעצמם והתערבו. הדירה שאני גרה בה עכשיו זו דוגמא נהדרת, חזרתי מהטיול הגדול בארה"ב וקיבלתי במתנה דירה, רק אף אחד לא שאל אותי איפה אני רוצה לגור ובאיזו דירה. נכון שזו אחלה מתנה, אבל אלה החיים שלי.

עברו לי תסריטים בראש, מצד אחד ראיתי איך ההורים שלי חוטפים את הקריזה על העניין, ומצד שני ראיתי איך הם מבינים, תומכים ועוזרים לי. כי בסה"כ הם באמת רוצים שאני אהיה מאושרת. החלטתי לבחור בתסריט השני, כי אני הרי מאמינה בכך "שאני יוצרת את המציאות של עצמי", ומה שאני מחליטה זה מה שיקרה. החלטתי שאני לא מערבת אותם (וזה קשה), ולא איכפת לי מה הם חושבים, אלה החיים שלי ואני את ההחלטה הזו כבר עשיתי, סוף נקודה.

ישבתי בארוחת צהריים, בוהה בצלחת, מערבבת את הסלט מצד לצד. ולא מצליחה להגיד מילה. בסופו של דבר אמרתי לאמא שלי, שהחלטתי שאני עוברת לתל אביב, היא רק שאלה אם קרה משהו? ולמה החלטתי?, הייתי דיי קרובה לדמעות, ואמרתי לה שאני נחנקת כאן, שאני לא יכולה יותר, שאני רוצה לחיות באוירה אחרת, לשנות. והיא רק אמרה לי תעשי מה שאת רוצה. אני הרבה יותר קרובה לאבא שלי, אבל היה לי קשה לספר לו, כי הוא השקיע כל כך הרבה בדירה הזו כדי שיהיה לי הכי טוב שאפשר, ופתאום אני בוחרת לגור במרכז תל אביב, בדירה שלא תגיע לרמה של הדירה שלי. ידעתי שאמא שלי תספר לו את זה בצורה הרבה יותר טובה ממני. וברגע שיש לי את התמיכה שלה, גם הוא יתמוך בי.

אני ממש שמחה שזה מאחורי, וכייף לי שהם תומכים בי. אני רק צריכה לא לערב אותם יותר מדיי, כי זה כוחו של הרגל.

אחותי הקטנה חוגגת היום יום הולדת 20, והיא היתה דיי עצובה. אני חושבת שהעצב שלה נבע מזה שהיא  החליטה לפצוח בדיאטה של דר' חרמון. אחותי היא כוסית אמיתי, שעלתה 3 קילו שלוחצים עליה. ואמרו לה שהיא צריכה להוריד 12 קילו, שזו הגזמה פראית בהחלט. לגרום לילדה בת 20 לשקול משהו כמו 42 קילו. כשהיא מספרת לי את מה שהיא עושה זה כל כך עצוב לי, כי אני מסתכלת עליה ורואה אותי בגילה, את הסבל והתסכול, וההרעבה והדיאטות הבלתי שפויות. פה ושם אני זורקת לה איזה משפט על מה כדי לה לעשות ומה לא., אבל הבנתי שאני לא יכולה  לצפות ממנה להבין את זה ככה סתם, שכנראה גם היא צריכה לחוות את זה בעצמה, ואני אם כל הכאב, לא יכולה לקצר לה את הדרך. אני רק מקווה באמת שיום אחד היא תיהיה במקום שאני נמצאת היום, של השלמה, קבלה ואהבה.

הרגשתם פעם שאין לכם כלום, אין לי עבודה, דירה וגם לא בחור זמין, אבל בכל זאת האושר מציף.....