כבר כמה ימים מילים עוברות לי בראש, מילים שמתחברות למשפטים ולפוסטים שלמים. אני לא מצליחה לישון בלילות וכשאני עוצמת עיניים עוברים לי סיפורים שלמים בראש. אני בונה אותם ומשנה, מוסיפה, מוחקת, משחזרת חלקים מהחיים שלי שגורמים לי לחוש עצב ושמחה, ומבינה שבעצם הכל השתנה.  ניסתי להקליד את מה שהיה לי בראש , אבל לא הצלחתי להתרכז, כתבתי ביומן האישי שזנחתי מאז שפתחתי את הבלוג וכשגם זה לא הצליח עברתי למלא דפים, בניסיון לעשות סדר בבלאגן שעובר בתוכי. כוס קפה, מוזיקה שאני אוהבת, אויר נקי וקריר שנכנס מהחלון ואני יכולה סופסוף לנסות להבין, להוריד עוד שכבה, לנקות את הלכלוך שהצטבר בתוכי. (Bonny אמרה לי אתמול שאני מקרה קשה של מכורה לישרא, אני יודעת שאני מתמכרת בקלות לדברים שעושים לי טוב, ובעיקר לדברים שעושים לי רע)

לפני כמה ימים הרווק הגיב לפוסט הזה וכתב "זה קל להרשים בחורות כמוך...". האמת נעלבתי, היה ברור שיש במשפט הזה קונוטציה שלילית, מאיפה הוא יודע איזו בחורה אני באמת. סיימתי את הדיון איתו מהר, אבל זה המשיך להטריד אותי. וחשבתי על זה שאולי יצרתי רושם שונה ממה שאני באמת, ושזה נכון שקל להרשים בחורות כמוני, אבל מה זה "כמוני".

המדריכה אמרה לי "אנשים רגישים מתרגשים מהדברים הקטנים בחיים". ואני מתרגשת מדברים קטנים שאף פעם לא קיבלתי. יש בחורות שברור להן שיש דברים שהן אמורות לקבל מבחור, דברים בסיסים, אני אף פעם לא חשבתי ככה, תמיד נתתי, ולמדתי בדרך הקשה שמגיע לי לקבל גם את הדברים הקטנים, ובטח שאת הגדולים. אז כשאת לא מאמינה בעצמך וזה ברור לך שאת לא מקבלת כלום, והחיים שלך פתאום משתנים ואת לומדת שגם לך מגיע, ואת לוקחת מהחיים את כל מה שהם יכולים לתת לך, אז הדברים הקטנים מרשימים אותך. ואני שמחה שעדין יש בי את התמימות הזו של גיל 16 להתרגש מהמחוות הקטנות.

אני מסדרת את הבית וזורקת דברים, מארגנת לקראת המעבר, למרות שדירה עדין אין. ומצאתי את התיק השחור של ראיין. את ראיין הכרתי בטיול לארה"ב לפני 5 שנים. טיול שהתחיל מביקור בסן דייגו של בחור שהכרתי בפראג והזמין אותי לבוא אליו, והמשיך בסיבוב בארה"ב לבדי, חופשיה ומאושרת. כשהגעתי לסיאטל פגשתי את ראיין, הוא הגיע לשם מסן פרנסיסקו וחיפש את עצמו. בילינו יחד ומאוד נהנתי בחברתו. כשהייתי צריכה לעזוב את סיאטל הצעתי לו להצטרף אלי, הוא ממש לא יכל לטייל ברחבי ארה"ב כשיש בידיו רק 500$, אבל אני כמובן פתרתי את הבעיה כשאמרתי שיהיה בסדר ויש לי מספיק כסף. כמה שאהבה עיוורת. אחרי כמה חודשים של טיול , נגמר הכסף והגיע הזמן לחזור הביתה, ומכיון שהפרידה הייתה קשה הוא פשוט הצטרף אלי. גרנו כאן עוד חצי שנה שהייתה סיוט אחד מתמשך. אמריקאי שמגיע לארץ זה הלם תרבות מכל בחינה שהיא, בעיקר כלכלית. להיות על ויזת תייר ולנסות למצוא עבודה כעובד זר זה ממש לא פשוט, ואני הבנתי את זה באמת שהבנתי. ההורים שלי רק הוסיפו לעניין כשעשו לי את המוות, איך ביתם הבכורה חיה עם בחור גוי, וכבר יצרו לעצמם תסריט של איך הנכדים שלהם יחיו. החברות שלי לא הבינו מה אני עושה איתו והתרחקו. ואני הייתי בעיקר עצבנית, מתוסכלת, מרגישה הכי שמנה בעולם ועדין מאוהבת. הוא מבחינתו היה רגוע, היה לו איפה לגור, מה לאכול, הוא לא היה צריך לעבוד (ניסה מדיי פעם) ולמעשה לא עשה כלום. אני פרנסתי אותנו, התמודדתי עם הלחץ מהסביבה, וכשהייתי חוזרת הביתה התמודדתי עם זוגיות שרק צד אחד נותן וצד שני מקבל. שזה אומר שאני עדין הייתי צריכה לנקות, לכבס, לבשל (הוא שף במקצועו), ואפילו קפה לא קיבלתי. אני חושבת שאלה צפיות דיי ברורות מבחור שנמצא בבית כל היום, אז נכון שזה הרגיז אותי, אבל לא ממש אמרתי משהו, וקיבלתי את המצב ככזה. זה נגמר בשלב מסוים אחרי כמה חודשים, כשלא יכולנו יותר לסבול את הביקורת שקיבלנו, הוא טס לאירופה (עם החסכונות שלי) והשאיר אצלי תיק. נשארנו בקשר באימיל תקופה מסוימת. והדבר האחרון שאני יודעת עליו זה שהוא טס לעבוד באיזו מסעדה מפורסמת ביפן. מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם התיק הזה עכשיו?

אז אחרי שנשארתי עם לב שבור, דיכאון מתמשך וניסיון של שנה להתאושש ממה שעבר עלי, הכרתי את י'. וזה מה שנקרא לעבור מן הפח אל הפחת. בחור תל אביבי, שלא סיים כיתה ח', שאין לו מקצוע ועבודה, שחי עם אמא שלו, שאבא שלו בכלא על סחר בסמים וכל החברים שלו עבריינים מוכרים למשטרה. הכרתי אותו ברחוב, והדייט הראשון שלנו היה זוועה, אבל משום מה המשכנו את זה, למעשה אני המשכתי את זה, זו הייתה תקופה כזו אפלה בחיים שלי שלא הצלחתי בכלל להאמין שמישהו ירצה אותי אז נשארתי איתו גם כשידעתי שזה לא זה ורע לי. הוא בסה"כ נהנה מהמצב, הוא ישן אצלי כמעט כל ערב, קיבל את האוטו שלי מתי שהוא רצה, סדרתי לו עבודה בעסק, משתמש בכרטיס אשראי שלי ללא ידעתי (וגם כשגילתי לא אמרתי כלום). והכל היה ממש "נפלא", בעיקר בביקורת שהוא העביר עלי. כשהשיא היה שהוא אמר לי "אני פשוט רוצה להפוך אותך לאדם איכותי יותר", אם זה לא היה ממש עצוב זה היה מצחיק.  הקשר בנינו נגמר עקב ויכוח שהיה בינו לבין אחי. כי הייתה איזו התרשמות במשפחה שלי שהוא אלים כלפי, מה שלא היה נכון, אבל התעללות נפשית זו גם התעללות. ואפילו כשהכל נגמר לקח לי כמה חודשים להבין שאין לי מה לחפש איתו.

אז אלה רק שתי דוגמאות קלאסיות כדי להסביר למה הדברים הקטנים שאני מקבלת מבחור עושים לי הרגשה של כייף, בעצם אני חושבת שלכל בחורה כייף שהפרטנר שלה לערב נחמד אליה. וכנראה שזה נכון, שאפשר להרשים אותי בקלות.

אמרתי למדריכה שתמיד חשבתי שלא מסתדרים לי דברים, בעיקר עם גברים, כי אני שמנה (או כל הגדרה אחרת, כי כבר נשבר לי מהגדרות), ואחרי שהאמונה הזו השתנתה אני מבינה שכנראה יש משהו דפוק באופי שלי. צחקנו על זה שסופסוף אני מגיעה למסקנות האמיתיות.

ההילרית שלי אמרה לי שאני מסתתרת מאחורי מסכות וחבל שאני מפספסת חלקים בתוכי ולא רואה איזה אדם נפלא אני, דברים שאפילו אנשים מבחוץ מצליחים לראות.

אני נחמדה מדי, רגישה מדי, כנה מדי, פגיעה מדי, עצבנית מדי, תלותית מדי, מובכת בקלות (מה שגורם לי לעיתים קרובות להתנהג כמו קלולס), אני רוצה כאן ועכשיו ואין לי טיפת סבלנות. אני אוהבת את מי שאני, למדתי להכיר את עצמי ולאהוב חלקים בתוכי, אבל הרבה פעמים זה גורם לי לבעיות ואני מצליחה לפגוע בעצמי לפני שאנשים פוגעים בי.

אנשים נכנסו לחיי ואנשים יצאו מחיי. חלקם אני ממש שמחה שעזבו וחלקם גרמו לי לעצב רב. אני מסתובבת בעולם חצויה ברגשותיי ובדעותיי בין שיתוף אנשים בחיי הפרטים והרחבת מעגל החברים שלי לבין חוסר אמון כמעט מוחלט באנשים. בין רצון להכניס אותם לחיים שלי ובין הרצון להרחיק אותם כדי לא להיפגע. היום אני נפגעת הרבה פחות, אבל הרגישות הזו קיימת ולפעמים הכאב שלה מתעצם, ושוב אני מגלה איך נבואה מגשימה את עצמה, ואיך אני תקועה בכמה אמונות ישנות שלא מאפשרות לי להתקדם.

שולה (שם בדוי) כתבה שהיא רוצה להיות חלשה, ואני אמרתי שאני חלשה ורוצה להיות יותר חזקה. ואחרי שכתבתי את הדברים כאן, הבנתי פתאום, שאני מאוד חזקה, אחרי כל מה שעברתי, וכל מה ששניתי, והתהליך שאני עדין עוברת, רק אדם שהוא באמת חזק, היה מסוגל לעבור.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר כאן מה זה להיות בחורה "כמוני".....