כל פעם אני מגלה מחדש  את האהבה שלי לכאב, שחשבתי שהיא נעלמה. את התחושה הטובה שעושה לי לחוש כאב בעוצמה שכזו שמתגברת כל הזמן, ומפעם לפעם סף הכאב עולה ואני הרבה פחות רגישה והתחושה היא יותר חזקה.

אני אוהבת את הפסים האדומים סגולים שיש לי בידיים, את השריטות על הפטמות שעומדות וכואבות לוחצות מבעד לחזייה, את הנשיכות על הצוואר, את הסימנים מהשעווה את הרטיבות שעדין לא נגמרת. אני אוהבת להיות מסומנת...

הכאב הזה משתק אותי ושנייה אחרי זה אני מחייכת, את החיוך הזה שכמעט אף אחד לא מבין, החיוך הזה שבא מהעונג שהכאב יוצר, עונג גדול יותר מכל אורגזמה. וגורם לי להתמכר לתחושה הזו ומשאיר בי רצון לחוות זאת שוב ושוב ושוב.

עברו כבר 7 שעות ועדיין יש לי צמרמורת, הכאב שאחרי ילווה אותי בימים הקרובים, יגרום לי לחייך בכל פעם שאני אגע במקום כואב. ולקוות שזה יקרה שוב בקרוב...