אתמול הלכתי עם אבי היקר להכניס את האוטו למוסך, פעם שניה בשבועיים האחרונים. בדרך דיברנו על דירות ועל המעבר, ועל למה אני לא מוצאת דירה. אמרתי לו שיש איזה דירה שהציעו לי אבל היא יקרה (יותר יקרה מהדירה שראיתי בשנקין) היתרון שלה שהיא נמצאת במיקום שרציתי ויש חניה תת קרקעית. והוא אמר לי סבבה תקחי אותה אני אוסיף לך את הכסף החסר.

תמיד ההורים שלי נתנו לי כל מה שרציתי. ההורים שלי עבדו קשה הקימו עסק, עשו הרבה כסף, הפסידו הרבה כסף, אבל לא משנה מה תמיד נתנו לי ולאחים שלי. לא משנה כמה אני הרוויח בחודש אני תמיד אקבל. זה אפילו לא עניין של לבקש פשוט נותנים לי.

 והשנה החלטתי שנמאס לי מזה, שאני כבר ילדה גדולה שאני רוצה להסתדר לבד, מה שלא ממש יכול לקרות בזמן הקרוב כי התרגלתי להוצאות מסוימות ולדברים מסוימים שקשה לי לוותר עליהם, אני מנסה להוריד פה ושם דברים אבל זה לא ממש ישנה את העובדה שבלי הכסף שאני מקבלת אני לא יכולה לעשות הרבה, וגם עם זה תמיד יש לי מינוס. לפחות התחלתי לעשות תוכנית הבראה לחשבון שלי, מה שהוריד את המינוס לחצי.

נמאס לי מהרגשות שמלווים אותי, שבגלל שנותנים לי אני מרגישה חייבת, ובגלל זה נשארתי המון זמן לעבוד בעסק כי לא היה לי נעים לקום וללכת. נמאס לי להרגיש ילדה קטנה, תלויה במשפחה שלי, אני תמיד חושבת שאני היחידה בעולם שההורים שלה עוזרים לה. אז אני מקבלת את הכסף אבל לא נהנית ממנו בלב שלם.

ההצעה שהוא נתן לי העלתה בי דילמה קשה, כי מצד אחד אני רוצה את הדירה ומצד שני אני גם רוצה להתנתק מהעזרה הזו. וזה עושה לי תחושה  ממש לא טובה. האמת שהדילמה הזו בכלל לא משנה כי אני יודעת שיתנו לי בלי בכלל להתייחס למה אני חושבת על זה, פשוט בהעברה הבנקאית הבאה מהעסק יעלו את הסכום.  אני יודעת שזה נשמע דילמה קטנה ומטופשת ולא ממש ברור על מה אני מתלוננת אבל זה עניין מאוד משמעותי בשבילי.

היום חברתי ל' שכבר יש לה 2 ילדים הסתכלה עלי בתדהמה, ולא הבינה למה אני מרגישה רע עם זה. ואמרה לי שעד היום ההורים שלה עוזרים לה ונותנים לה, שילדים זה לנצח נצחים וצריך לדאוג להם תמיד. שאם נותנים לי אני צריכה לקחת, להגיד תודה ולשתוק.

לשתוק אני יכולה אבל איך משתיקים את הקולות שבפנים…..

והכל התחיל בשיחה במסנג'ר עם Fat bastard