כשהתעוררתי הבוקר, אחרי שכמובן שוב ישנתי על הספה, הסתכלתי סביבי וראיתי כמה הבית שלי מבולגן, הרגשתי שבא לי פשוט לעמוד ולצרוח, להוציא הכל החוצה, ותהיתי האם זה נכון שאומרים שהבלגן החיצוני משקף את הבלגן הפנימי. וזה נכון אני עדות חיה לזה.

התהלכתי היום כמו זומבי, אני כאן דורכת על הקרקע והנשמה שלי בכלל בעננים אני מרגישה את חוסר החיבור שלי לעצמי ולסביבה שלי, את חוסר הקשב, האנרגיות שלי מופנות למשהו שבכלל לא ברור לי. אני  מתהלכת עם חיוך דבילי על הפרצוף ורואה את דמותי שמתהלכת מעלי, ולא יכולה להסביר את זה, אני לחוצה כמו שלא הייתי תקופה ארוכה, הכל מסתדר לי והכל לא מסתדר לי, המטרות שלי מתגשמות ומטרות אחרות נשכחות בדרך, אני לא אוהבת אבל גם לא שונאת, אני מרגישה ולא מרגישה, אני עושה ולא עושה, אני חיה ואני גם מתה. והכאב הפיזי הזה בבטן של החור שהולך וגדל שכל כך רוצה להתמלא, שנוגס כל חלק בתוכי, ואני מקבלת את זה ולא מקבלת את זה, מבולבלת ולא מבולבלת.

מי שיסתכל מבחוץ יראה משהיא שמחה, מחייכת שהכל טוב אצלה, ואם יסתכלו קצת יותר עמוק אני פשוט התחיל לבכות. ואני עדין לא מבינה, וכבר אפילו לא מנסה. אני רק יודעת שזה יעבור אני מכירה את ההרגשה....

הייתי בטיפול הילנג  שבכיתי לפניו ובכיתי אחריו, ואין סיבה, פשוט אין סיבה. נרגעתי קצת, ממש טיפה. ועדין לא סידרתי את הבית, לא יכולה להתמודד עם זה. ונראה לי שזה, הדבר היחיד שיכול לעשות לי קצת יותר טוב....