הבוס שלי אמר לי היום שאני כנראה לא מתאימה לתפקיד, ואני רציתי לענות לו שנראה לי שהתפקיד לא מתאים לי. הוא קצת התעצבן עלי היום ובצדק. העבודה הזו כל כך פשוטה, שאני לא מרגישה צורך להגדיל ראש, בעצם אני לא מסוגלת להגדיל מה שמוביל לכך שאני דיי מזלזלת, כך שגם את הדברים הפשוטים אני לא מצליחה לעשות בצורה נורמלית, ובסוף כועסת על עצמי. אני צריכה לחפש עבודה חדשה ולעזוב למרות שיש לי התחיבות לתקופה.

אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה, כי כשעזבתי את העבודה בעסק היה לי ברור מה אני מחפשת בעבודה החדשה ואפילו הכנתי לי רשימה כדי לא לשכוח, והנה אני עובדת במקום שחסרים בו כל כך הרבה דברים ממה שרציתי. אז איך זה קרה אני תוהה, אני מרגישה כאילו הבחירה הזו בכלל לא היתה קשורה אלי, אני חושבת שלקחתי את העבודה כי קיבלו אותי, שעדין יש בי את השרידים של  החלק הזה שאומר לי שאם רוצים אותי אני צריכה להיות שם.

אז מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה? אין לי שמץ של מושג. בגיל 17 הכל נראה פשוט וברור, למדתי במגמה מסוימת שעניינה אותי, חשבתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו והמשכתי עם אותו תחום באוניברסיטה. ובסוף התואר הראשון היה לי ברור שזה לא זה, למרות שיש בי רצון לעסוק במשהו שקשור לזה. אני מחפשת את היעוד שלי וכנראה לא במקומות הנכונים, אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי "זה התחום שלך!!!!", שאני הפסיק לחפש את זה כבר, אבל אני יודעת שרק אני יכולה לדעת. והמון זמן ניסתי, למדתי הרבה קורסים מקצועים, אבל עדין לא מצאתי. ואני מרגישה שקצת התייאשתי מהעניין.

אני בסה"כ רוצה לעשות במהלך היום משהו שמעניין אותי, שיהיה לי כייף, שאני אשמח ללכת לעבודה, שתהיה לי תחושת סיפוק אני בטוחה שיש אנשים שמרגישים את זה, גם אם הם מעטים.

כשאהיה גדול אהיה נגר
ואבנה בתים אבל לא כלוב,
כשאהיה גדול אהיה זמר
ואשיר שיר שמח למי שעצוב.

כשאהיה גדול אהיה רופא
שנותן זריקות לכל מי שכואב,
כשאהיה גדול אהיה אופה
ולחם אפרוס לכל מי שרעב.

כשאהיה גדול אהיה צייר
ואצייר עולם יפה יותר,
כשאהיה גדול אהיה נגר
שעושה שולחן וכיסא ופסנתר.

כשאהיה גדול אהיה מלח
ואשיט אוניות בלב ים גואה.
כשאהיה גדול
כשאהיה גדול,
קודם שאהיה גדול,
ואחר כך נראה.

כל היום תהיתי איך זה שיש לי בתיק שמונה סוגים שונים של קונדומים, ואף לא טמפון אחד?.