המעבר דירה עבר יחסית בסדר, אחרי שגיליתי שזה שאני צורחת על ההובלה כי במקום להגיע ב-7 כמו שהם הבטיחו הם רשמו אותי ל-12, ממש לא עוזר לי. אז פשוט ביטלתי אותם והזמנתי הובלה אחרת. מבחינה נפשית חשבתי שיהיה לי ממש קשה אבל זה עבר בטבעיות כנראה בגלל שבאמת רציתי את זה, שהייתי מוכנה לזה סופסוף ומאוד שלמה עם ההחלטה. הבית כבר כמעט מסודר נשארו רק עוד 4 ארגזים. הכלבה שלי כבר התרגלה ומצאה לה חברות חדשות את הכלבות גילה ושולה. בסה"כ אנחנו מרוצות ונהנות.

החלטתי להתפטר. אומנם אני עובדת כאן רק חודש, אבל אני מרגישה שאני ממש לא מסוגלת לעשות את העבודה הזו. החוסר מוטיבציה הזה גורם לי לעשות את הדברים בצורה גרועה, ומכיוון שהמשרד הוא בדירה של הבוס, ואנחנו עובדים אחד על אחת הוא קטנוני ברמת שאי אפשר לתאר . עם כל הכבוד אין לי כוח שיגידו לי איך ליישר את הדף במכונת צילום, או לענות לטלפון בצלצול השני ואם אני עונה בשלישי להתרגז, או להתעקש על כך שאת רשימת הקניות והסידורים אני ארשום בצורה מסוימת. השיא של העניין היה בכך שלא הבנתי משהו, או יותר נכון הוא טען שאני לא הבנתי, אמרתי לו שיש לנו קצר בתקשורת, והוא אמר שהקצר בינינו גדול, שאני בכלל לא כאן ושאני צריכה אשפוז.אז זה נאמר ככה כדרך אגב, אני לא ממש התייחסתי אבל זה הזכיר לי שעזבתי את העבודה בעסק המשפחתי כי אחי הקטן היה מדבר אלי בצורה כזו. ולא מתאים לי שידברו אלי בצורה כזו, בלי קשר לאם אני מבינה או לא מבינה את העבודה.

אתמול התלבטתי כל היום היו לי בעבודה רגעים נחמדים ורגעים פחות נחמדים. והדבר העיקרי שעשיתי היה ללכת לחפש שקיות זבל גדולות, 4 שנים באקדמיה, 4 קורסים מקצועים וזה מה שאני עושה. ניסתי להיות קשובה לעצמי כמה שאפשר ולשמוע מה הקול הפנימי שלי אומר. כי הרגשתי את שתי הקולות בתוכי: זה שאומר לי שאני צריכה לעבוד, ולהישאר בעבודה כי משלמים לי טוב, ומה אני אעשה בבית, ועכשיו עברתי ואני צריכה לשלם שכירות. ויש את הקול  השני שאומר לי שאם אני לא אעזוב היום אני אעזוב בעוד שבוע או בעוד חודש, ושהעבודה הזו לא בשבילי בכלל. ושאני יכולה ללכת לחתום דמי אבטלה ולקבל יותר כסף מהמשכורת הנוכחית. ולהקדיש את החודשים הקרובים לא למציאת עבודה אלא למציאת היעוד המקצועי. להכין תוכנית עבודה, להיפגש עם יועץ תעסוקתי, לקבוע פגישה במ.ט.י, לעשות סדנאות מקצועיות, לחזור ללימודי האנגלית, ולהנות מהחופש. אני מאוד רוצה להתחבר לקול הזה כמה שיותר , אבל מפחדת שגם אחרי זה, אולי אני לא אדע ואולי אני אמצא את עצמי באותה נקודה. הכל כל כך דינאמי בכוכבים שאני יכולה להצטער על זה, אבל אם לא מנסים לא יודעים.

מסתבר שהבוס שלי חושב שאני עובדת טובה, כי אחרי שדיברתי איתו הוא אמר לי שהוא לא מבין מה קרה ולמה, שאני עושה את העבודה שלי טוב וקולטת מהר (זה כנראה אחרי האשפוז). לא נתתי לו סיבה קונקרטית אני ממש לא חייבת. בהתחלה הוא אמר לי שאני לא יכולה לעזוב כי חתמנו חוזה לשנה, אמרתי לו שיש לי סעיף של קנס, וחפיפה למחליפה, ושהוא ממש לא יכול להכריח אותי להישאר. הוא כועס ואני מבינה, הוא רוצה שאני אחשוב על זה, אבל אמרתי לו שכבר החלטתי. סיכמו שהוא יחפש מחליפה וזה אומר שאני צריכה לעבוד עוד בין שבועיים לשלושה ולעשות לה חפיפה.

חבר יקר אמר לי שלא משנה מה "המערכת יחסים" שיש לי עם בחור יש עניין של כבוד מנמלי, ואם בחור קובע איתי ולא מגיע הוא צריך להודיע, ואם הוא לא מודיע זה אומר שהוא לוקח אותי כמובן מאליו. אני יודעת שהוא צודק ובדרך כלל אני גם חושבת ככה וזה מעצבן אותי, אבל כנראה שהעיפות שלי הכריעה אותי ולא התייחסתי לזה במיוחד. אני יודעת שבאופן כללי אני צריכה להתייחס לזה קצת יותר כדי שלא יקחו אותי כמובן מאליו או לא יקחו בכלל.

אצלי הכל בסדר
השבוע כבר מצאתי לי חדר
סביבה נחמדה
ואולי גם אמצא עבודה

על גג כניסה נפרדת
קצת עכור והתקרה יורדת
מרבד מקומט
אבל לי לא איכפת

כמה אנשים כבר חייכו אלי ברחוב
גם היכרתי שניים
אחד כזה גבוה שרוצה עלי לכתוב
מאמר בעיתון
כך שבינתיים

אצלי הכל בסדר
מאחד החלונות בחדר
רואים את הים
הסתכלתי משם

קניתי במכולת מצרכים בשביל שבת
קצת פירות ויין
גם גבינות ומישהו מגיע עוד מעט
והדלקתי נרות
כך שבינתיים

אצלי הכל בסדר
השבוע כבר מצאתי לי חדר
סביבה נחמדה

האמת, פחדתי שאברח מפה מהר
תוך יום או יומיים
איכשהו נדמה לי שאפשר להסתדר
נשיקות לכולם
כך שבינתיים