התקשרתי הבוקר לבוס שלי להגיד לו שאני לא אגיע, אני לא רוצה לפגוש אף אחד, ובא לי כל כך להישאר מתחת לפוך, סתם כי אני עצבנית ועצוב לי.
פעם אחת הוא הבריז לי השבוע ושתקתי, למרות שכולם התעצבנו בשבילי, אבל פעם שניה בשבוע אחד, זה כבר משהו שאני לא יודעת איך לאכול, ואיך להתייחס אליו, והאם אני אמורה בכלל להגיד משהו. ואני כועסת כי חיכיתי שעתיים כמו מטומטמת וזה ממש לא משנה אם אין לי תוכניות זה מרגיז. זה מרגיז אותי שהבחור מתקשר להגיד לי "אני עוד שעה אצלך", ועוברות שעתיים, וכשאני מתקשרת לבדוק מה קורה, הוא אומר לי "אני מצטער, בדיוק יצאתי עוד רבע שעה אני אצלך" ופשוט לא להגיע. אני מרגישה שחזרתי לכיתה ז' תרתי משמע.
והכי גרוע בכל העניין הזה שברגע שהוא ידבר איתי ויציע שניפגש אני אסכים זה כל כך ברור. ברור לי והרבה יותר ברור לו. אז מה איכפת לו להבטיח ולא לקיים הוא הרי לא חייב לי שום דבר.
השאלה היחידה כרגע היא מה אני חייבת לעצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
