אתמול התהלכתי עם לחץ גדול בבטן, באזור שמתחת לחזה. לחץ שגרם לי  לחשוב ולהרגיש הרבה רגשות אשם. שהופיעו כתוצאה מזה שהשבוע האחרון היה מהנה ביותר, אבל כל כך לא פרודוקטיבי. כעסתי על עצמי שבזבזתי את הזמן שהיה לי בחופש, בטיולים בעיר, ארוחות צהריים עם חברות ושתית ויסקי בלילות. הקול המעצבן הזה שלא נותן לי להנות התעורר, כמה ימים של כייף גורמים לו להופיע ולהגיד " מה זה צריך להיות וזה לא יכול להימשך ככה כל החיים, צריך תוכנית וסדר יום, ועוד צריך לפרק ארגזים ושקיות, ולא עשיתי קניות ואין אוכל בבית, ואני אוכלת שטויות, ואני שותה יותר ויסקי ממים, ולא מתעמלת בגלל הגב, וזה ממש לא יכול להימשך ככה ומה יהיה בכלל". יש לי את החלק של הפריק קונטרול שצריך להיות מתוכנן ומדוייק כל כך ויש את החלק השני כמובן שדוחה ודוחה עד שאי אפשר יותר.

אני מכניסה ומכניסה ומכניסה, ורוצה כל כך להוציא ולהוציא, לא יכולה יותר וממשיכה להכניס ומרגישה עם זה רע, מאוד רע. חושבת שזה יעלים שזה ישתיק את הקולות, את חוסר האיזון ומגלה שכנראה תמיד אני אהיה בולמית של אוכל, רגשות, מחשבות ומילים. וטוב שאני מספיק חזקה כדי לא להוציא הכל החוצה. ההיגיון וקצת כוח עליון איפשרו לי להתגבר על הרצון.

ועדין בלילה התעוררתי מדי פעם כמו מתוך סיוט, בידיעה שיש לי כל כך הרבה לתכנן ולעשות. ובבוקר התחלתי לעשות לפחות חלק מהדברים כדי שיהיה לי סדר בבית, בחיים, בתוכי. והייתי כל כך רעה לגוף שלי ביומיים האחרונים שאני חייבת לפצות אותו ולאהוב אותו ולעשות לו רק טוב. ואני מגלה שדווקא אנשים שעושים לי טוב אני קצת מתרחקת מהם, פרדוקס לא ברור.

ובסה"כ מאוד טוב לי....