זה היה יום מוזר הרגשתי שאני  נתקלת במוות סביבי כל הזמן. בפוסט, הזה, הזה, הזה והזה (שהכי נגע לליבי). חברה שהתקשרה בבוקר וסיפרה שהיא מקדימה את החתונה, כי גלו לאמא של הארוס שלה סרטן קשה ויש לה עוד כמה חודשים לחיות. 

סבתא שלי שוכבת בבית חולים ועומדת למות כל רגע, כל המערכות שלה קרסו והיא מחוברת למכונת הנשמה. אתמול ביקרתי אותה והיא החזיקה לי את היד, לא בטוחה שהיא זיהתה אותי וממש מקווה שכן.

כל פעם שאני נתקלת במוות במשפחה, אני מקרינה סוג של אדישות, מתרחקת, מנסה להראות שאני מספיק חזקה, ומרגישה שבפנים אני נשברת, שזה כואב לי יותר ממה שחשבתי, שהיתה לי תחושה שמתרגלים לזה כי ככה זה בחיים. היא עוד כאן אבל כבר לא ממש, ואני כבר מתגעגעת לכל הרגעים היפים והטובים שלנו ביחד.

אין יותר מדי מה לעשות, חוץ מאשר לתת לה למות בכבוד, ומה כבר אפשר לעשות בשביל בן אדם שהחליט שהוא לא רוצה לחיות?