אני מרגישה שיש בי חלקים שאני לא מצליחה לאחוז בהם, לגשר בניהם, להחזיק אותם חזק חזק. היא כתבה שהיא מרגישה אבודה, ואני מרגישה שיש בתוכי חלק שאיבדתי, אני אוחזת בו לכמה שניות, דקות, ימים, אבל אז הוא שוב בורח ואני מתחילה לחפש אותו מחדש, יודעת שהוא שם מסתתר , מציץ, בורח ונעלם. חלק אחר חזק ממנו תפס את מקומו ומתפשט עוד ועוד , יוצר חוסר איזון.  ואני רוצה אותו כאן, בלעדיו אני לא שלמה מרגישה קצת אבודה, אבל לא מספיק כדי לקום משם ויש לי תחושה שאם היתי משקיעה את הזמן הזה בדברים אחרים הכל היה נראה לי טוב יותר.

סבתא שלי נפטרה לפני כמה ימים. בשבעה מעבר לעצבות האחדות המשפחתית שנוצרת פתאום מזכירה דברים מהעבר דברים טובים, מרגשים מצחיקים. סבא וסבתא שלי היו יחד 52 שנה, זמן שבכלל לא נתפס בעיני, איך אפשר להיות עם מישהו כל כך הרבה זמן? כנראה שאהבה מאוד מאוד גדולה. כשהוא נפטר לפני כמעט 3 שנים, היא כבר לא היתה כמו פעם היא רק רצתה להיות לידו, ואם כל האהבה שלה אלינו היא העדיפה לא להיות כאן, ולהיות איתו שם. אני מקווה שהם באמת נפגשו. כל לילה לפני השינה אני חושבת עליהם ומתגעגעת ורואה אותם ביחד כמו שאני זוכרת אותם.

מצאתי אצל סבתא שלי בין התמונות כמה תמונות שלי, תינוקת קטנה וחמודה. ובגיל 9 ילדה מתוקה. הסתכלתי על התמונה ומה שחשבתי זה, מי זה שהכניס לי לראש שהיתי ילדה שמנה?, כי זה ממש לא נכון... 

התמונה הזו היתה אמורה להיות בכלל לפוסט שאומר "שכל הגברים מניאקים", אבל בשיחה אתמול עם חברה הגענו למסקנה שכנראה יש גם בנו משהו לא בסדר, אני רק לא ממש יודעת מה.