אני יושבת כאן לבד, חונקת את הדמעות לא יודעת מה עובר עלי, הכל כל כך טוב, וכל כך לא, פשוט כל כך לא ברור. הרבה חוסר הבנה, חוסר הקשבה שלי לעצמי, רגשות שבאים והולכים והרבה לבד לפעמים מבחירה לפעמים כי זה המצב. לא יודעת מה יהיה מרגישה שאני משתגעת. מה אני הולכת לעשות כל יום בבוקר?, מה אני אוהבת לעשות? את מי אני אוהבת?, האם הם אוהבים אותי? רוצים בחברתי? מה אני בוחרת?, ולמה לכל הרוחות יום אחד יכול להיות נפלא מדהים ועוצמתי בדיוק כמו שאני רוצה, ויום אחרי זה הוא פשוט ההפך?. לפעמים זה אפילו לא יום זה יכול להימשך שעה, שעתיים, חצי יום ואז הזיכרונות עולים, החלומות שהתנפצו, החיים שכבר אולי לא יהיו. זו הבחירה שלי אני יודעת, אני צריכה להפסיק להשתמש במשפטים שיש בהם את המילה לא, אני צריכה להאמין יותר בעצמי, שאני יכולה ואני אצליח אני רק צריכה למקד את הכיון שאני הולכת אליו. ואפילו עכשיו אני כותבת ומתחילה לחייך הכל נראה לי פשטני, מצד אחד כל כך לא חשוב ומצד שני כל כך  מעיק. שומעת מוזיקה וכל שיר שאני שומעת מזכיר לי משהו מהעבר מההווה אולי אפילו מהעתיד שאני רוצה או לא רוצה או לא בטוחה.

והלחץ הזה בחזה עולה ויורד אבל לא נעלם...

ההילרית שלי טוענת שאני לא מביעה את הרגשות שלי מספיק, שאני יותר מדי חזקה, שאני מביעה רק כעס ועצבנות, שאני לא מאפשרת לעצמי לבכות, ולחוות אובדן, לא עם סבתא שלי שנפטרה, לא עם גברים מהעבר, לא עם חברות שהיו לי חשובות, לא עם שינויים שעשיתי והיו לי קשיים. ושהכל בעצם מתלבש באותה נקודה בגוף ומעלה שכבה ועוד שכבה. ולפעמים איך בטיפול אנחנו מתחילות לדבר על משהו אחד ומסיימות במשהו אחר והכל סובב על אותה נקודה, כל פעם מקלפות שכבה ועוד שכבה, אבל השכבות לא נגמרות יותר מדי שנים של מועקה נמצאים שם, ולא משנה על מה נדבר הכל מתחיל במשפט "פעם הייתי ילדה שמנה", כל פעם חודרות עמוק יותר ומקלפות עוד קצת.

ואני מסכימה ולא מסכימה, אני רגישה יתר על המידה, ואני יודעת לבכות בטח שאני יודעת אפילו בקלות, אני רק לא רוצה שכולם יראו (מה שלא הפריע לי לפני כמה ימים לבכות לה ).

ואני התחלתי את הפוסט הזה במשפט "חונקת את הדמעות" על מי אני עובדת לכל הרוחות חוץ מאשר על עצמי.