2/2006
 פרפרי תעתוע
לא הצלחתי לכתוב השבוע הרבה דברים עברו לי בראש, אבל לא הצלחתי לעלות אותם על הכתב, אפילו לא במחברת האישית שלי. אני לא יודעת אם זה בגלל שלא רציתי להתמודד והדחקתי או בגלל שעיבדתי אותם עם עצמי ושתפתי מספיק אנשים שעזרו לי גם בלי לכתוב.
אחרי שבת ממש גרועה, הצלחתי להתאפס על עצמי, להבין שמה שהרגשתי, למרות שזה סובייקטיבי ,יצא לחלוטין מפרופורציה, כי מה שקרה לחץ לי על כל כך הרבה נקודות רגישות מהעבר הקרוב והרחוק. נקיפויות המצפון על ההתנהגות הבלתי ברורה שלי התחילו להופיע, התנצלתי בפני האנשים שהרגשתי צורך לעשות את זה. אני חושבת שהבנו מאיפה כל אחד בא ועשה את מה שעשה, ושהבחירות שעשינו רק עושות לנו טוב, אני שמחה על זה כל כך.
מאז אני מרגישה שאני חיה בשלישיה, החברה שלי וידיד שלי, יש בניהם איזו מערכת יחסים ממש טובה. ואני בצורה זו או אחרת משתלבת שם באמצע, סוג של ממרח טעים שלפעמים שמים ממנו יותר מדי. אז באחד מהבילויים המשותפים שלנו, בפיקאפ השכונתי (מי בא עם זוג לפיקאפ) שהפך להיות דיי מאוס בזמן האחרון, וכשאנשים שלא גרים באזור שואלים אותך איפה המקום נמצא זה כבר דיי ברור שהוא יסגר בקרוב. במקום הזה ראינו זוג מבוגר רוקד ומתחרמן, בריקודים שלא היו מבישים את הקלאב מד, או לפחות אוניית פאר בדרכה לתורכיה. אני יודעת שזה לא יפה לצחוק על אנשים אבל זה כייף (כמו שהחלטנו), אבל במקרה הזה, זה פשוט התבקש. השיא היה כשהבחור נמרח על הרצפה ופתח לה את הכפתור במכנסים עם השניים, באותו רע, חברתי היקרה הצהירה שהיא לא מתכונת לעשות סקס יותר בחיים....
אם החיים מתחלקים אצלי לשניים
החלק הראשון נגמר מזמן
מה שנשאר לקוות שבינתיים
הוא מסתפק במה שיש לו שם
"אני כל כך נהנה אבל אי אפשר להמשיך לחיות ככה" המשפט הזה שאמר לי ידיד ותיק הדהד לי בראש כשהתעוררתי בבוקר. אני חושבת שרק הבוקר הצלחתי להבין את המשפט הזה.
אני נהנית אני מבלה, אני אוכלת במסעדות, מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה, אלכוהול, סמים, ים, סרטים ועוד הרבה דברם טובים, עם אנשים שאני ממש אוהבת. ההרגשה היא טובה כל כך , אבל משהו כנראה לא בסדר, משהו לא נותן לי להנות באופן מלא ושלם, משהו מבפנים גורם לי לבדוק את עצמי כל הזמן, לתת לנורמות של החברה להכתיב לי שאני חיה חיים של בטלנים, ולגרום לי לייסורי מצפון חדים, ולהתעורר כל בוקר עם התהייה של מה לא בסדר איתי, ולגרום ביודעין הרבה כאב, סבל ונזק. לעשות דברים ששנים לא עשיתי, שברחתי מהם כמו מאש, שחשבתי שאני מתגברת עליהם, שאני חזקה ואוהבת.
תמיד יש אצלי שני צדדים לפחות, אני לא יכולה לגמרי להנות, חס וחלילה חייב להיות שם גם עצב או כעס. וזה מתחיל להימאס עלי העניין הזה. אני מבטיחה לעצמי להנות כמה שיותר מכל הלב.
עוד מות במשפחה, סבא שלי נפטר השבוע. מבחינתי הוא תמיד היה סבא בשלט רחוק, רק שהוא שכח להפעיל את השלט. אני כעסתי עליו הרבה שנים, ואני חושבת שגם היום למרות שהוא כבר לא כאן אני עדין מרגישה כועסת ופגועה. אני ממש מתעלמת מהעניין של השבעה, מבחינתי הוא כמו מכר רחוק וזר שהכרתי ואיננו עוד. מה שכן קיבלתי ממנו ירושה קטנה, כנראה שזה איזה פיצוי על כל מה שהוא לא עשה, נתן, התייחס בשנים האחרונות, ואולי זה בגלל שאבא שלי בן יחיד ויש לו רק אותנו, מה שבאמת לא הפריע לו כל השנים לא להתייחס אלי. אחי אמר לי אתמול, שלמרות שאני רשומה בצוואה אני לא אמורה לקבל כסף, כי לא התיחסתי אליו כמו לסבא, שכבר מזמן אמרתי שאני לא מתעניינת בו, ושמבחינתי הוא לא סבא שלי. אמרתי לו שיעשו מה שרוצים באמת לא איכפת לי, אני רק תוהה איך אחי היה מרגיש במקומי. סבא וסבתא שלי שגידלו אותי עד גיל 6, הנכדה הבכורה שהם כל כך ציפו לה. ואחרי מותה של סבתי כבר לא היה לי סבא, איך הוא היה מרגיש אחרי שסבא שלי לא הגיע למסיבת בת המצווה שלי, למרות שהזמנתי אותו, ולמרות שחיכיתי לו ברחוב לראות האם הוא יבוא, ושלח לי שיק בדואר של 100 ₪, שלא הסכמתי לקחת ושלחתי לו בחזרה, מה שלא גרם לו להגיב בכלל. ככל שאני חושבת על זה, אני בכלל לא רוצה לקחת את הכסף הזה.
אני רואה אותו כל עכשיו בסדר,
אולי גם הוא פוחד להיות לבד.
רק להבין אותו שווה את כל הסבל,
כדאי לבנות גם בשבילי
עוד ארון אחד , עוד ארון אחד.
מבולגן כל כך אבל הוצאתי הכל....
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
