כבר כמעט שבוע שאני סובלת מכאבי בטן, כאבי ראש וסחרחורות. חשבתי שזה בגלל שהגזמתי בחדר הכושר והתחמקתי בכל דרך  מלהגיע לרופא, מה שגרם להידרדרות גדולה יותר של עיניים אדומות, וסחרחורת גם כשאני מנסה לקרוא. האמת, שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה הבעיה, אבל לא רציתי להודות בכך. הבוקר כשיצאתי לסידורי הממשלתיים, כמו בכל יום ראשון, עברתי אצל האופטומטריסט. שקבע שיש לי חצי צילנדר בעין אחת ומספר שלם בעין השנייה. מה שאומר שאני צריכה משקפיים!!!. "אני צריכה משקפיים!! " הסתכלתי על המוכרת כשדמעות בעיני, ואני בהלם מוחלט. משקפיים זה הסיוט הכי גדול שלי. מגיל 9 יש לי משקפיים, מגיל 14 יש לי עדשות, ובגיל 19 שכנעתי את הרופא לעשות לי ניתוח לייזר ועכשיו אני שוב צריכה משקפיים. בניסיון להרגיע אותי, כי כמעט התעלפתי (אבל זה בגלל הסחרחורות), הסבירו לי שאני לא צריכה ללכת איתם כל היום, רק כשאני נוהגת, רואה טלוויזיה, יושבת מול המחשב, בקולנוע ובלילה כי הראיה פחות טובה. נו באמת ומתי אני לא צריכה אותם, כשאני ישנה. אני לא יכולה לעשות תיקון של הניתוח, כי זה מסוכן מדיי, וכרגע אני גם לא יכולה ללכת עם עדשות מגע (עם עדשות עוד יכולתי להסתדר). וזה מטריד אותי באמת מטריד אותי, ואני כל כך לא מוכנה להאמין למצב הזה, שמחזיר אותי שנים אחורה מבחינת ההרגשה, שהחלטתי כרגע לא לקנות משקפיים ולחכות, עדין אין לי מושג למה אני מחכה.  ולגבי שאר התסמינים הגופניים,זה לא קשור למשקפיים בשביל זה אני צריכה לעשות בדיקות דם.

בערוץ יס פלוס יש סדרה שנקראת מורעבים. אני לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסדרה הזו (שהיא סדרה ממש טוב)אשר מתארת חברות בין 4 חברים, שלושה גברים ואישה אחת אשר הכירו בקבוצת תמיכה לסובלים מהפרעות אכילה . מורעבים אמורה להיות קומדיה, ואני כותבת אמורה, כי למרות הרגעים המצחיקים שבה יש בה רגעים כואבים, שכל אדם שסובל מאכילה כפייתית ועשה דיאטות בחייו יזדהה איתם. התוכנית לא פסחה על אף אחת מהשיטות, ומתארת את האובססיה הנוראית שיש לאנשים אחר הרזון. ואיך אפשר למכור לנו כל דבר בעולם שיכול לגרום לנו להיות רזים בעוד קילו, ממלתעות, קיצור קיבה, בולמיה אנורקסיה, טבעונות, ניקוי רעלים בהידרוקולון ועד קבוצות שמאמינות שאפשר לחיות משמש ואויר. יש בסדרה קטעים שאולי נראים קצת מוקצנים כמו שבאחת הפגישות בקבוצת התמיכה אמר אחד החברים "אכלתי אתמול 100 שקדים, והקאתי אותם, הם יצאו שלמים, אז שטפתי אותם ואכלתי שוב". זה מצחיק נכון, וזה קיצוני נכון, אבל הרבה פעמים יחד עם הצחוק גם מגיעות הדמעות, כי רק מי שמכיר אז זה מקרוב יודע עד כמה זה נכון, ועד כמה זה כואב, ועד כמה הקיצוניות הזו היא החיים של רבים מאיתנו.

השבוע כשהלכתי בשדרה יצא לי להיתקל "בזוג החברים שלי", אלה שאיבדו את הסטטוס הזה אצלי. האמת, זה עשה לי צביטה בלב, וכן זה כאב במידה מסוימת. שאנשים שהיו יקרים לי נחשבים לכלום בעיניי. פרגיה צדקה כשהיא כתבה שאנחנו נותנים את התואר יקר ליותר מדיי אנשים, מהר מדיי ובקלות רבה מדיי. ככל שהזמן עובר זה כואב קצת פחות.