כבר כמה ימים אני רוצה לרשום שאני עצובה, זה בא והולך אבל חוזר חזק יותר. ולא מצאתי את המילים הנכונות להסביר כי הכל נראה לי נורא פתאום ולא מוסבר למרות שמי שיסתכל מהצד הכל יראה לו ממש טוב, ואף אחד לא יבין על מה אני מתלוננת ואף אחד באמת לא מצליח להבין אותי. אפילו אני לפעמים לא מצליחה להבין את עצמי. היא הצליחה להסביר את העניין ממש ממש טוב (בעיקר בפיסקה האחרונה).

טוב לבד
כבר שבוע אף אחד
לא מתקשר אלי
אולי סוף סוף אולי
יהיה לי זמן לחזור מעט
על דברים שקצת הזנחתי
קצת

 

ולמרות שלנושא הזה יש משקל ממש גדול באווירה העצובה, זה לא רק זה, זה רק הטריגר לעוד מלא דברים שהם לא בסדר. כל לילה שאני הולכת לישון אני מקווה שבבוקר הכל יראה לי אחרת והכל יהיה טוב יותר, אבל בבוקר אני מתעוררת בדיוק לאותו מצב . אז נכון שהכל תלוי בידיים שלי, ואני זו שמושכת את החוטים, אבל כבר אין לי כוח, אז אני מעדיפה לקבל את המצב ממה שלנסות לשנות אותו זה נראה לי פשוט יותר, קל יותר. אז אני כל בוקר ממשיכה לעשות כלום, ולא עושה אפילו פעילות מנמלית שתשפר את המצב הכללי, אין לי כבר כוח אני עייפה.