מתברר שכשמשלמים 250 ₪ לשעה לטראפסטית גם מקשיבים לה, יכול להיות שזה בגלל שהיא מבינה אותי מצוין, את הטענות שלי, את הקשיים שלי, היא יודעת להגיד בדיוק את מה שאני צריכה לשמוע, גם כשזה לא דברים טובים, היא גאה בי על דברים קטנים שאני עושה שאני בכלל לא  נותנת להם חשיבות ומגלה שאני יותר מדי קשה עם עצמי, ובסה"כ יש לנו התאמה מדהימה. אז הייתה נפילה ממש קשה השבוע שדרדרה אותי לכיון דיכאון קל. עם אכילה זוועתית, הרגשה מחורבנת ובית שעפו בו שקיות ממתקים ממקום למקום, אפילו הכלבה כבר התייאשה וחשבה לרדת לבד לשדרה.

אז הבוקר נפתח בהמון אופטימיות קוסמית ממש לא ברורה, ואחרי הבילויים הרגילים של שישי בבוקר  הוחלט כחלק מהשיקום הכללי לנקות את הבית כמובן, ומפעם לפעם אני מגלה שאני ממש אוהבת לעשות את זה, שמעתי מוזיקה ורקדתי תוך כדי שטיפת רצפות. אז הבית לא יעבור בחיים את ביקורת הפתע שאמא שלי יכולה לעשות לי, בטח היא תמצא עוד מלא דברים שלא ניקית, אבל כבר לא איכפת לי מה היא חושבת, זה הבית שלי, וזה נקי בשבילי.

וזה השיר שהכי עודד אותי הבוקר

אמרת שהכל יסתדר לך בסדר,
כמו בספרים שקראת בבית ספר.
כולם לך אמרו: "אתם זוג משמיים".
עכשיו השמיים ריקים, ובינתיים -

ארבע בבוקר, השחר מפציע,
חושבת אולי הוא בכל זאת יגיע,
שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה,
ברדיו שירים שסוגרים את הלילה.

יום בא ויום הולך
ואת נשארת
נאיבית שכמותך.

חולמת ליד התנור ורוקמת
צלבים וקווים לחולצה של הילד,
הגבר שלך, מי יודע היכן הוא
שותה ובורח כמו אליהו.

בבוקר תצאי בחלוק לנער את
הברוש המשיר טיפת לילה זוהרת,
מרחוק אז תראי איש שיכור רץ אלייך
ושוב לקראתו תפרשי זרועותייך.

יום בא ויום הולך
ואת נשארת
נאיבית שכמותך.