אתמול, התעסקתי רוב היום בשאלה החשובה, כיצד אני אבלה את ליל יום העצמאות. אומנם אני גרה מרחק 5 דקות הליכה מכל המקומות השווים בתל אביב, אבל האופציות לא היו רבות, מאז שכל חברותי הפכו לחיות בזוג, ומסתבר שזוגות מעדיפים בערב חג זה לחגוג במסיבה פרטית משלהם. קבוצת חברים מהעבר הזמינה אותי לפיקניק בפארק הירקון, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש זה שאני מעדיפה שידקרו אותי במחטים סיניות, ולא לפגוש אותם, בעצם הדימוי הזה לא טוב, אני תמיד אעדיף את המחטים. החלטתי שאני יורדת לי לבד לפאב השכונתי, כי חייבים להשתכר.

ברגע האחרון התקשרה אלי חברה, זו שרצתה לתת לי הכל, ובסופו של דבר לא נכנסה אלי למיטה, אבל נכנסה לי חזק ללב, שזה הרבה יותר חשוב, אנחנו חברות טובות. אז קבענו.

בשלבי ההתארגנות כבר הרגשתי עייפה, וחשבתי לעצמי, למה אני בכלל עושה את זה, אני לא אוהבת כל כך לצאת וכל הבלאגן שיהיה בעיר הזו הלילה. ובכלל המחשבות שיש לי בימים האחרונים בראש ולא מרפות, יוצרות בי כבדות שלא הייתה מזמן, וכל מי שנמצא לידי יכול לראות את הגלגלים שלי בראש כבר חורקים מרוב עבודה. אבל כבר לא יכולתי לבטל, וגם ניסתי להתחבר לצד האופטימי שלי (שלוקה בחסר) ולקוות שיהיה לפחות כייף.

במקרה המקום שאליו הלכנו עוד היה ריק כשהגענו, ישבנו על הבר, שתינו היא שתתה וודקה אחת אחרי השנייה, אני בכלל לא שמתי לב מתי הכוס שלה התרוקנה וכבר הייתה שם כוס אחרת. ואני ניסתי להישאר השפויה מבין שתינו . מסתבר שהיא מכירה את הבחור שישב לידה, והוא זה שהזמין ושילם, והיא כשמשלמים עליה, זה עושה אותה הכי מאושרת בעולם והיא מנצלת את זה עד הסוף.  התחשק לי סגריה, אני לא מעשנת, ואני יודעת כשבא לי ניקוטין בגוף אז משהו לא בסדר אצלי,. ישבתי ועישנתי לי לאט, שתיתי את הדרמבוי, עישנתי עוד קצת וכבר לא ניקוטין.

היה לי מצחיק וכייף, אבל העיפות התגברה והרגשתי שעוד שניה אני נרדמת, החלטתי ללכת היא נשארה. סצנת הפרידה שלנו יכלה להיות סיום טוב לסרט בנות...