שנה בערך אני לא עובדת, עם הפסקות פה ושם בניסיון למצוא את העבודה שתתאים לי, זה לא קרה עדין, האמת גם לא כל כך חיפשתי. הייתה לי אפשרות כלכלית לקחת חופש ולחפש, כבר מזמן הרגשתי שאני לא עובדת בתחום הנכון ולמרות הבחירה המקצועית בתואר ועוד מלא תעודות בנושאים מגוונים שכל אחת תרמה לי בחלקה, המטרה הייתה לחפש עם עצמי מה התחום המקצועי שמעניין אותי, ואיזה עבודה תעשה אותי מאושרת, כזו שאני ממש אשמח לעבוד בה ואוהב את מה שאני עושה. גילתי שיש אנשים שבאמת אוהבים את מה שהם עושים שמרגישים שזה היעוד שלהם בחיים, ובבדיקה מקיפה שעשיתי מסתבר שרק 5% מהאוכלסיה נמצאים במקום הזה של המיצוי.

חייתי חלק מהזמן מדמי אבטלה לא משמעותיים בכלל, והפרשים מהחצי אחוז רווח שיש לי בעסק המשפחתי. מבחינה כלכלית יכולתי להמשיך לא לעבוד עוד שנים רבות, ולחיות מהכסף שיש לי. אבל יש גבול, כמה אפשר להיות בחופש, הייתי בחו"ל, עברתי דירה, ישבתי כמעט בכל בית קפה בעיר, טיילתי לצפון ולדרום, שחיתי, ביליתי בלילות, ראיתי את העיר הזו בשעות שבכלל לא ידעתי שקימות. עד שנמאס לי ולמרות תחושת החופש שהיא מדהימה, זה מתחיל לשעמם בשלב מסוים. התחלתי להרגיש שאני משתגעת, אבל לא בטוחה אם אני רוצה כרגע לעשות משהו מעבר.

בטיפול אצל הטראפסטית שלי, אנחנו מדברות על זה הרבה, התחום המקצועי היה הסיבה העיקרית שבגללה באתי אליה, רציתי להבין מה קורה לי, למה ואיך, הרבה רגשות אשם על זה שאני קמה פתאום ועושה משהו אחר, או לא עושה כלום, ולאן כל זה מוביל אותי בעצם. כבר לפני כמה שבועות הגענו למסקנה שאני צריכה להתחיל לחפש עבודה, שזה יתרום לי גם אם זו לא משרת חיי, וגם אם אני אצטרך לחזור לתחום שאני לא אוהבת, אני אשתדל למצוא בו משהו שיהיה הכי טוב בשבילי, זה יהיה לי טוב הרבה יותר מהמצב הנוכחי, של מיצוי החופש.

לפני שבועיים נקראתי לסדר, אבא שמן ואמא אנורקסית * , זימנו אותי לפגישה בה הם רוצים לדבר איתי. שלושתנו ידועים בחוסר התקשורת שלנו, ושדעותינו חלקות בהרבה מאוד נושאים משמעותיים בחיים, ואני כבר ידעתי שטוב לא יצא מזה. ניסתי להרגע ולנשום עמוק (תרגול של נשימות מהשחיה עוזר באמת). אבא שמן הסביר לי שהמצב בעסק הוא לא כזה טוב כרגע, ולכן אני לא אוכל לקבל יותר את החצי אחוז שלי. חייכתי ואמרתי לו בסדר, בלב ידעתי שאני אסתדר, תמיד הסתדרתי, ידעתי שזה טוב לי זה חלק משמעותי מההתנתקות שלי מהם, וככה גם לא יבוא לבקש ממני עזרה במשרד כל חודש, אני לא ארגיש חייבת והמצפון לא יציק לי. מה שכן הטריד אותי היה המצב הכללי של העסק, ואיך הם מסתדרים. ואם המון דאגה להם ושקט נפשי לי השיחה הסתימה בלי הרבה רעש וצלצולים.

כמובן שהיתי צריכה לחקור את העניין, ולבדוק מפי גורמים מוסמכים מה באמת קורה, ולאן המצב הכלכלי מדרדר, אז אחרי חקירה שלקחה בדיוק 5 דקות התברר לי לתדהמתי שהדברים אינם נכונים, שהמצב הכלכלי בסדר, אבל אבא שמן ואמא אנורקסית, החליטו שביתם הבכורה, זו שהלכה לעשות תואר ראשון (שהם שילמו כמובן), שעשתה מליון קורסים, שלה הם דואגים מכל הילדים, שאותה הם באמת באמת באמת אוהבים יותר מכולם (טוב, אני עשיתי אותם הורים), לא מתאים להם שהיא, אני כמובן, תשב בבית.

אז כן, אני יכול להבין אותם, ומאיפה זה בא בכלל, הרי מה שהיה עושה אותם מאושרים זה שבגיל 28 אני אהיה נשואה, עם 3 ילדים ואעבוד כמורה. כעסתי על זה כמה ימים, כעסתי לא בגלל הכסף, כעסתי כי הם לא מתנהגים אלי כבן אדם בוגר, כעסתי כי הם שוכחים שאני לא בת 8, כעסתי כי הם משקרים לי, כעסתי כי אם הם היו באים ושואלים ומתעניינים מה עובר עלי הייתי מסבירה להם את כל מה שכתבתי כאן, אבל לא הם החליטו שהם לא רוצים שהחיים שלי יהיו ככה, וזו דרך מצוינת בשבילם להשיג את מטרתם. כעסתי עד שהבנתי שאני לא אוכל לשנות אותם.

אז בגלל העניין הזה ובגלל שאני גם חושבת שהגיע הזמן, ושזה רק יעשה לי טוב, התחלתי לחפש עבודה. אני לא בלחץ, יש לי מספיק כסף להיות בחופש עוד כמה חודשים, הקורות חיים שלי טובים, יש לי הרבה ניסיון, אומנם בתחום אפרורי ומשעמם, אבל אני בטוחה שאני אצליח למצוא משהו שיעשה לי טוב.

היום כבר הייתי בראיון למשרה שאני ממש ממש רוצה, נראה לי שהם גם התרשמו ממני לטובה למרות שהציפיות שכר שלי היו יותר גבוהות ממה שהם מציעים, אבל אני עדין רוצה אותה, אני מקווה שאני אקבל, למרות שהמחשבה לקום בבוקר לעבודה קצת מכניסה אותי לחרדה.

* נכון, שכאן מותר לי לקראו להורים שלי באיזה שם שאני רוצה?

** אני בכלל רציתי לכתוב רק על ההורים.