יש נושא אחד בעולם שממש קשה לי לכתוב עליו, יש לי 2 פוסטים בטיוטא שקשורים לנושא,אבל קשה לי להודות בעניין, כנראה בעיקר בפני עצמי.** 

עשיתי אתמול משהו שהבטחתי לעצמי לא לעשות, זה מילא אותי רגשות אשם. כשניסתי להסביר לו את זה הוא ממש לא הבין, נראה לי שגברים פשוט חושבים אחרת, או שהוא סתם היה עייף. התחייבתי  אתמול בפני הטראפסטית שלי לא לעשות משהו ולעשות משהו אחר במקום, ולא עמדתי בזה, ואני בספק עם אני אעמוד.

אני טובה בלהבטיח לאחרים ולקיים, ממש טובה, בשביל אנשים אחרים חשובים בחיי או פחות חשובים אני נותנת הכל גם אם זה אומר לוותר על חלק ממני, (אני משתדלת לוותר על עצמי פחות). רק לעצמי אני לא מצליחה לעשות, הבטחות והתחיבות שקשורות בי מתפוגגות, גם ובעיקר כשאני אומרת אותם לטראפסיטת, כי זה בעצם התחיבות בקול לעצמי.

ולמה זה לא בסדר, מעבר לחוסר ההתייחסות לעצמי, הנתינה הגדולה לכולם והחוסר ביכולת לקבל, או היכולת לנסות לקבל ממי שלא יכול לתת. שהרגשות אשם שמלווים לכך, גורמים להפרעת האכילה שלי להתעורר.

אז נכון שזה לא נשמע סיפור כזה גדול, ונכון שהיום כל אחת כותבת שיש לה הפרעת אכילה או חושבת שיש לה הפרעת אכילה, אבל התעסקות בלהוריד 2 קילו במשקל אני לא חושבת שזו הפרעת אכילה, ובתקופה שזה התחיל אצלי זה לא היה כזה נפוץ. לא בא לי לפרט כאן את כל הדברים הנוראים שעשיתי לעצמי, ולא בא לי לפרט מאיפה זה התחיל כי אני יודעת בדיוק מאיפה.    

מה שכן רציתי להגיד זה, שאני יודעת שהיא חלק ממני, אני יודעת שהיא תמיד תהייה כאן, אבל שלוש שנים היה לי שקט ממנה, שלוש שנים של רוגע, שום דבר אובססיבי שקשור לזה הכל היה טוב ויפה ושקט (כתבתי פעם פוסט בנושא) לעיתים רחוקות היה קורה משהו שקצת מחזיר אותי לשם אבל מיד הייתי חוזרת לעצמי. אבל בחודשים האחרונים יש לה צורה חדשה קצת יותר  מוזרה, קצת יותר משונה, קצת יותר מתוחכמת, בעיקר מתוחכמת. כי המשקל כבר לא מדאיג אותי, אני אוכלת בריא, אני אוכלת מה שמתחשק לי, אני מתעמלת, שותה, עושה את כל הדברים בשביל הבריאות שלי, יש לי הרבה ימים של שקט, אבל מספיק שאני ארגיש רגשות אשם שאני לא מקיימת את ההתחייבויות שלי לעצמי, מספיק שאני נותנת יותר ממה שאני יכולה, מספיק שמישהו יגיד מילה שתיפגע גם אם זה לא בן אדם חשוב, מספיק שהדברים לא יהיו כמו שחשבתי, כדי שהיא תצוץ, המרווחים בין פעם לפעם מתקצרים  והאוכל חוזר להיות החבר הכי טוב שלי.***

אתמול, שיחת טלפון הצליחה להציל אותי מעצמי, ועכשיו הבית שלי מלא באוכל שאני חושבת לזרוק, כי לא בא לי שהוא יהיה כאן.****

* אני מפחדת להודות בזה, ככה לפני כולם, זה ממש הצהרתי, אבל אולי אני קצת פחות התעלם ממנה.

** סביר להניח שזה יעבור לטיוטא.

*** זה הרבה יותר בהרגשה ממה שבמציאות.

**** תמיד לימדו אותי שלא זורקים אוכל, הפעם זה מתבקש.