הוא אמר לי: "אני אוהב שאת שותקת זה נחמד, מדי פעם מקיאה, אבל בעיקר שותקת". תמיד ידעתי שאני בולמית של אוכל, אבל לא הייתי בטוחה שאני גם בולמית של מילים והתנהגויות. אני מוצאת את עצמי או אומרת כל מה שאני רוצה בלי לחשוב לשניה בחוסר טאקט, מקיאה,  או חושבת וחושבת כל כך הרבה שאני כבר יודעת מה יהיו התשובות של הצד השני ולא אומרת מילה, שותקת עד שזה כואב. הוא סיכם את מה שאני מרגישה מעולה: "הפה שלי מזכיר לי פצע פתוח שמדמם מילים שבנתיים לא לוקחות אותי לשום מקום" נגמרו לי המילים.

כולם הלכים לעיר האוכל, כולם הולכים להופעות בקיץ, כולם טסים לחו"ל או לאילת, כולם הולכים להצגות או לפחות למחול מודרני. כולם עושים דברים שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לעשות, אבל אני מתבכיינת על זה, כי פעם הייתי עושה דברים לבד, טסה לחו"ל, יושבת בפאב הולכת לסרט. אהבתי את זה את היכולת הזו להנות בלי הצורך באנשים סביבך, גם אף פעם לא הייתי לגמרי לבד כי תמיד מכירים אנשים בסיטואציות כאלה. אבל היום אני צריכה שאנשים יקחו אותי, יקבעו איתי, יזמינו אותי, ככה זה שאת מקום הלבד תופסת הבדידות. אז מה זה בעצם שווה כמה חברים יש לך או כמה בחורים את מכירה, התוצאה הסופית היא שאני מבלה עוד לילה לבד והולכת לישון לבד

אתמול רציתי חיבוקים זולים, היום אני כבר לא בטוחה.**

* זה פוסט לא פסימי ולא אופטימי, זה סתם כזה באמצע, לא אוהבת להיות באמצע.

** לחיבוקים זולים יכולים להיות כמה פירושים לפי דעתי, עוד לא החלטתי לאיזה להתייחס.