I

אני הולכת ברחוב.

בור עמוק פעור באמצע המדרכה.

אני נופלת פנימה

אני אבודה...חסרת אונים

זה לא באשמתי.

לוקח לי יובלות למצוא את דרכי חזרה.

II

אני הולכת באותו רחוב.

יש בור עמוק באמצע המדרכה.

אני מעמידה פנים שאני לא רואה אותו.

אני שוב נופלת פנימה.

אני לא מאמינה שאני שוב באותו מקום.

אבל זה לא באשמתי.

עדין לוקח לי המון זמן למצוא את דרכי חזרה.

III

אני הולכת באותו רחוב.

בור עמוק פעור באמצע המדרכה.

אני רואה אותו שם.

אני עדין נופלת פנימה...זה הרגל.

עיני פקוחות.

אני יודעת איפה אני.

זה באשמתי.

אני יוצאת מייד החוצה.

IV

אני הולכת באותו רחוב.

יש בור עמוק באמצע המדרכה.

אני עוקפת אותו.

V

אני הולכת ברחוב אחר.

קראתי את הקטע הזה מזמן, מאתמול הוא נמצא לי בראש אני חושבת עליו כל כך הרבה. עד כמה זה נכון, איך לכל אדם יש שביל יש דרך, כולנו טועים, נופלים וקמים ממשיכים אלאה, חלק באותה דרך, חלק מוצאים דרך חדשה

אני מרגישה שבחודש האחרון הייתי בשלב השלישי, שזה כבר התקדמות גדולה. אני מקווה שהחודש הזה אני אגיע לשלב האחרון, ואלך לי ברחוב אחר, בדרך חדשה. בנתיים אני עוקפת המון בורות קטנים.

כחלק מזה אתמול הזמנתי לי כרטיס להופעה של עברי לידר. הופעה שרציתי לראות מזמן, ולא יצא לי בעיקר כי לא היה מי שיבוא איתי. אז נמאס לי ללכת בדרך הזו, והחלטתי לעשות דברים לבד בשביל עצמי.

חודש חדש בסימן קצת אופטימי...