יום ראשון הלכתי לראיון עבודה, ראיון עבודה דיי פשוט, לתפקיד מזכירותי. אף אחד לא שאל אותי מה אני אוהבת? מה הכי חשוב לי בחיים? למה אני לובשת חולצה בצבע שחור? מה התכונות אופי שלי? למה אני רוצה לעסוק במקצוע הזה? (אני באמת לא רוצה), מה החיה החביבה עלי?, לא נתנו לי לצייר ציורים, ולא לכתוב סיפורים לבדיקה גרפולוגית. בקיצור, לא עשו לי מבדקי פסיכומטרי ופסיכוטכני כמו בכל ראיון. המראיינת הייתה צעירה ונחמדה, אמרה שהם מחפשים משהי דחוף, ובערב הודיעה לי שהתקבלתי ושאני אתייצב במשרד בשעה 9:00 בבוקר.

נלחצתי, משתי סיבות עיקריות: אחת  שמעכשיו  כל חיי עומדים להשתנות, כל מה שאני רגילה אליו הולך להיות אחרת. מרוב לחץ התחלתי לנקות את הבית כי מי יודע מתי יהיה לי עוד פעם זמן לנקות אותו, וזה בכלל לא משנה שהמשרה שלי היא 11-18 חמישה ימים בשבוע, בטח עכשיו לא יהיה לי זמן לכלום. ניקיתי וחשבתי איך עכשיו אני לא יכולה ללכת לים בבוקר, לשבת לקפה בשדרה, לבקר את החברה הדוסית שלי בירושלים, לבלות כל לילה ולישון מאוחר כל בוקר, ללכת לחדר כושר. זהו הרגשתי שחיי נגמרו, אבל נזכרתי שגם ככה אני לא עושה את הדברים האלה אז לפחות עדיף שאני אעבוד. הסיבה השנייה, זה שלא נתתי לעצמי זמן לחשוב אם אני רוצה את העבודה, אם התפקיד מתאים לי, אם שם אני רוצה לעבוד, התפקיד נראה לי בסדר, השעות נוחות, המיקום טוב, המשכורת סבירה, אז למה לא? כי אני רוצה להרגיש שאני יכולה להגיד לא גם למקום שמקבל אותי, אבל אמרתי כן, מה כבר יכול להיות.

היום הראשון עבר בשלום יחסי, מתברר שהמזכירה עזבה והשאירה את שאר הצוות ללא הסבר והכל בבלגן ולא ברור לאף אחת שם מה היא אמורה לעשות. אז הסבירו לי פחות או יותר תוך כדי עבודה בעומס מטורף, והיה לי בסה"כ נחמד. חזרתי הביתה מתה מעיפות, אבל הזכרתי לעצמי שהחיים ממשיכים ורוב האנשים בעולם, אם לא כולם חיים ככה, אז למרות העיפות לקחתי את עצמי לברכה, ועשיתי טובה ששחיתי.

ביום השני, החליטו להגדיר את התפקיד שלי קצת שונה, והעבירו אותי לחלק אחר במשרד. וכבר הייתי פחות בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל לפעמים בחיים, כמו בחיים פשוט אין ברירה. בערב המזכירה שגיסה אותי לתפקיד אמרה לי "הבוס טוען שהדברים לא זזים כמו שצריך, שהוא רוצה שהפעילות תהיה זריזה יותר, שהוא רוצה טמפרמנט אחר למשרד. אם זה היה תלוי בי היית נשארת, הוא פשוט איש קטן אמונה ולא נותן הזדמנויות לאחרים, את כבר הבחורה השנייה שהוא מחליט להעזיב אחרי יומיים" . האמת לא התרגשתי יותר מדי, היא שאלה אותי אם אני רוצה לגשת לדבר איתו, אולי הוא ירצה לתת עוד הזדמנות. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להתחנן שהוא יעסיק אותי אם הוא לא רוצה, יש עוד עבודות חוץ מהמשרד שלו. וכך הסתיימו להם שני ימי העבודה שלי. היה  לי קצת עצוב, אבל זה היה בהחלט ברור במקרה הזה שעשיתי את מה שיכולתי ביומיים האלה, ושאני לא מתכוונת לקחת את זה אישית.

ואיפה הבעיה, שהיה לי קשה, היה לי קשה פיזית והיה לי קשה נפשית, לעשות את השינוי בראש שעכשיו החיים שלי משתנים, משתנים לטובה אבל עדין משתנים ושינוי לא קל, זה שינוי שלא מתבצע מהיום למחר, זה שינוי שמצריך זמן להתרגל למשהו חדש, וידעתי שאחרי יומיים אני לא יכולה לשפוט את הקושי שלי, שאני צריכה לתת לעצמי הזדמנות להתרגל. מה שמפחיד אותי שאחרי יומיים שמחתי שזה לא המשיך, כי רציתי כבר לחזור לשגרה שלי, שגרה שאולי לעולם אני לא אוכל לצאת ממנה. היומיים האלה נתנו לי חלון לעתיד, שאני רוצה, באמת רוצה, לקום בבוקר ללכת לעבודה להיות בסביבת אנשים בגילי, להעביר את רוב היום במקום אחר, להרוויח כסף. עתיד שאנשים אחרים בכלל לא מתלבטים בו, וראיתי כמה קשה לי שם,וכמה נוח לי במקום המוכר וזה מפחיד אותי ומפיל אותי מבחינה רגשית, וגורם לי להתנהג כמו ילדה קטנה מפוחדת, מפונקת, שאין לה כוח לאף אחד, בטח לא לחיפוש עבודה כרגע, ואני עוד לא יודעת מה לעשות עם התחושה הזו חוץ מהרצון לשכב במיטה, לשכב במיטה מתחת לשמיכה עד יעבור הזעם.