את מתלבשת  יפה והולכת לראיון עבודה, הפקידת קבלה מחמיאה על הצבע השזוף שלך, את אומרת לה תודה. את ממתינה שהמראיינת תגיע והיא שואלת אותך בעיקר שאלות שלא ציפת להם, אבל את עונה לה תשובות ענייניות, את מנסה להיות נחמדה ומחייכת ופתאום היא שואלת אותך למה את צוחקת והאם את מרגישה שהיא מזכירה לך ליצן מהילדות, החיוך שלך נעלם באותו רגע.

היא מפנה אותך לראיון בדרג הבכיר יותר, הבחור שמראיין אותך שואל אותך למה את רוצה לעסוק בתחום הזה אם למדת משהו אחר ושקצת מפחיד אותו שבגלל שאת אקדמאית, את תעזבי ממש מהר, את עונה לו את התשובה הכי טובה שיש לך, שכבר הכנת מראש, אבל בראש חושבת שאם זה מפריע לו שאת  אקדמאית ועוד בתחום אחר, למה בכלל זימנו אותך לראיון עבודה. הוא מנסה להרפות את ידייך מהתפקיד ומציין שהוא לא רוצה לעשות את זה, אבל את מרגישה שהוא מזכיר לך את כל הדברים הרעים והמשעממים שיש בתחום.

כשאת יוצאת משם, את מרגישה כל כך רע שבא לך או לאכול או לעשות קניות, אבל בעיקר בא לך למות. את מוותרת על האוכל ואפילו החשק לקניות אבד לך, את קונה את הספר שרציתי כבר מזמן, אבל ויתרת בשביל לקצץ בהוצאות, מכיוון שבאותו רגע ממש לא איכפת לך את קונה גם מגזין, את משלמת 100 ₪ ונוסעת הביתה.

את מגיעה הביתה אחרי שלא עשית את שלושת הדברים שחלפו בראשך, ואז את גם נזכרת שאת לבד ואין מי שינחם אותך, את מתחילה לחשוב על כל הבחורים הנחמדים שאת מכירה ומבינה שאף אחד לא ממש מתאים לתפקיד וזה חסר סיכוי, את חושבת אולי למצוא מישהו חדש, כי זו לא הבעיה וזה אפילו עדיף, אבל ממש אין לך כוח.

פתאום את מבינה, שמה שהתחיל בראיון עבודה לקח אותך למקום אחר לגמרי. ומקום עבודה שאלה התחושות שאת מרגישה כבר בשלב כזה מוקדם, זה מקום שאת שלא רוצה לעבוד בו.   

*עדין לא יכולה לגמרי לכתוב, לא על עצמי ובטח שלא בגוף יחיד.