שבוע שעבר, בפגישה עם התראפסטית, פגישה של שעה וחצי שבה בכיתי שעה ועשרים, היא טענה, שאני מבזבזת את הזמן בפגישות על שטויות ושאני לא מביאה את עצמי בכלל, שיש חלקים אחרים בי שהיא רוצה לראות. ואני רק חשבתי שתגיד תודה שאני בכלל נוכחת,כי בקושי הצלחתי להוציא את עצמי מהמיטה.

המשפט הזה שלה גרם לי לא להביא את עצמי בכלל בימים האחרונים לשתוק (לפחות ניסתי) כל מי ששאל מה שלומי קיבל תשובה לא ברורה שהייתה דיי מתחמקת, לכתוב בגוף שני, לזרוק פה ושם מילים לאויר, להמליץ על דברים אחרים ובעיקר לא לעשות כלום (מי שראה את הבית שלי יודע על מה מדובר). להבין המון דברים, אבל לא ממש לייחס אותם לעצמי, לא להתחבר למה אני מרגישה באמת, להתעלם מעצמי.

היום זה קצת השתחרר, למקום לא ממש ברור, זה עוד מאוד כואב.