בטיפול בציור אינטואיטיבי, צירתי קשקוש אני ממש טובה בקשקושים זו האומנות שלי. הרגשתי קצת לא נעים, אפילו הסמקתי, כי שניה לפני זה אמרתי לה שפעם צירתי, אבל עכשיו קשקשתי בצבעי פנדה כמו ילדה בת 5

בין קשקוש לקשקוש גם קשקשתי מילים, היא אמרה שתמיד יש לי מה להגיד, ואני הסכמתי. אמרתי שזה לא מסתדר, שאני לא מבינה מה יצא לי כאן, שזה לא בסדר, שאני לא אוהבת שהצבעים לא יפים, שבא לי לזרוק את זה ולהתחיל ציור אחר, רק ביקרתי את הקשקוש שלי ונלחצתי יותר ויותר.

נשימה עמוקה וניסיון לעשות סדר, יצרו ציפור גדולה וכחולה, ולידה עוד ציפורים יותר קטנים בכל מיני צבעים ולא משנה מאיזה כיון מסתכלים עליהם עדין רואים ציפור. היא אמרה שהציפור הגדולה זו אני, שיש לי כמה צדדים שאני מסתירה, שהביקורת שהעברתי על הציור זו הביקורת שאני מעבירה על עצמי, כמובן שלא הסכמתי למרות שהיא צדקה. הסתכלתי על הציור ואהבתי אותו, אבל היה לי קשה להגיד.

זו התמודדות קשה בשבילי, אני לא אוהבת אותה, זה מוציא ממני דברים אחרים שלא עולים בשיחה, דברים שאני לא בטוחה שאני רוצה להתמודד איתם, אבל מרגישה שאין לי ברירה, אני חייבת להתגבר על הדברים האלה שחשבתי שהם נעלמו, אבל הם שם רק מצאו להם מקום אחר להתיישב בו.

אחרי תקופה ארוכה של חופש, אני מתחילה ביום ראשון לעבוד. כשהחלטתי עם עצמי פחות או יותר מה אני רוצה זה כבר היה פשוט יותר. ובשביל להשלים את זה שאני פסיכית אני מתחילה לעבוד בבית חולים גהה.