הוא מבוגר ממני בכמעט 20 שנה, אני מכירה אותו כבר 4 שנים, וכמעט שנתיים שלא נפגשנו. אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית הקודמת כבר לפני יותר משנה שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר, שאין טעם, שמציתי את זה לגמרי. מדי פעם אנחנו מדברים בטלפון ואני קצת מתחמקת, אין לי את האומץ להגיד לו "אל תתקשר אלי יותר", ואני מרגישה חייבת לו כי גם אם הוא יודע וגם אם לא הוא היה בן אדם משמעותי בחיי והשפיע על החיים שלי מאוד, אבל זהו, לא עוד אני במקום אחר היום.

הוא התקשר אתמול, אמר שהוא באזור. ישבנו אצלי כמה דקות ואני נסתי לעשות הכל כדי שלא נהיה כאן יותר מדי, ירדנו למטה לשתות קפה טילנו בשדרה. הלכנו לכיון האוטו שלו וחשבתי ששם זה נגמר, הוא שאל אם אני מסלקת אותו ולא היה לי מה להגיד, הוא סידר את תו החניה ועלינו אלי.

הוא ישב על הכסא מחשב ואני ניצלתי את זה כדי שיסדר לי תוכנה שלא עבדה, הכנתי קפה וישבתי במרחק בטוח ממנו. הדלקתי טלוויזיה, ודיברנו על המצב, ניסתי לעשות כל דבר שייתן לנו נושאי שיחה ולא יוביל לשום דבר. אחרי שעתיים מעיקים הוא אמר לי "זה ממש מעליב שאני יושב כאן כבר שעתיים ואת לא אומרת לי לבוא לשבת לידך", אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא הבין את הרמז סופסוף ואמר שהוא צריך ללכת. כשהוא יצא מכאן  נשמתי לרווחה.

לא ישנתי כל הלילה והרגשתי מגעיל שהנחמדות שלי הייתה צבועה לגמרי, לפחות ברגע הנכון הלכתי עם האמת שלי.  

*שעה חשבתי על הכותרת