היום כשישבנו כולם בחדר האוכל הוא דיבר איתי ושאל כל מיני שאלות היכרות, אם לא הייתי יודעת שהוא נשוי הייתי חושבת שהוא מתעניין בי, בגלל שמצאתי חן בעיניו. יש לי מן חסימה בצורת המחשבה שלא נותנת לי את היכולת להבין שבחור יכול להיות גם סתם נחמד בלי לנסות להתחיל אותי ובעיקר בלי הרצון להשכיב אותי.

רוב האנשים שעובדים איתי נשואים עם ילדים, גם אלה שהם פחות או יותר בגילי. כשאמרתי שאני גרה לבד עם הכלבה התגובות התחלקו לשניים הגברים שאמרו לי איזה כייף לך שלפעמים הם באים הביתה ורוצים את השקט שלהם לא הילדים לא האישה לא אף אחד ובעניין הזה הם מקנאים בי, והנשים ששאלו אם לא משעמם לי לבד ולמה אני לא גרה עם שותפים. התחיל דיון בעניין, אני אמרתי שכייף לי לגור לבד שאני רגילה, שיש לי את השקט שלי, בלי שותפים בין הרגלים. ואפילו הצדקתי את הגברים ברצון שלהם לשקט, כשהנשים לא הביאו רצון כזה. זה היה לי קצת מוזר.

בדרך הביתה חשבתי על זה שאולי הסברתי את עצמי לא נכון, כי הם דיברו על זוגיות, ואני דיברתי על חיי רווקות, וההבדל הוא גדול מאוד גדול. אני לא רואה את עצמי חיה עם שותפים, אני אוהבת את השקט שלי, את הלבד שלי, את הבלגן שלי, את כל מה שהוא שלי ואני, אבל אני כן רואה את עצמי חיה בזוגיות עם מישהו עם כל הקושי שיהיה לי בזה אחרי כל כך הרבה שנים של חיים לבד. נראה לי שעשיתי עליהם רושם כמי שחיה לבד ורוצה להמשיך לחיות לבד, ולא התכונתי לזה.

בבוקר אמרתי לה שנכון להיום אני מוותרת על להשקיע את האנרגיה שלי בשיחות, פגישות דייטים וכו', כי אני רוצה להשקיע את האנרגיה הזו בדברים יותר חשובים שתורמים לי, ולא להרגיש שאני מבזבזת את הזמן על שטויות. כי נכון להיום אף אחד מהניסיונות שלי בשנים האחרונות לא קידם אותי אז בטח אני עושה משהו לא נכון.

דיברתי עם יוני, והשיחה שלנו הזכירה לי הרבה מאוד דברים שאני מוותרת עליהם, גם זוגיות וגם דברים אחרים שאני אוהבת ולא מצליחה תמיד לממש אותם. ואולי בעיקר בגלל חוסר המימוש הזה אני מוותרת. ועכשיו אני מרגישה שאני לא רוצה לוותר, זה עשה לי קצת רגרסיה למקום אחר רגיש מאוד ויוצר המון בלבול.