אני מאוד מרוצה ממקום העבודה שלי, אני קמה מוקדם בבוקר בלי בעיה קשה לי רק עם זה שאני מאוד עייפה בערב. אין לי הרבה לחץ בעבודה ומה שאני עושה נותן לי הכרות עם דברים שפחות נגעתי בהם עד היום ושאני גם צריכה ללמוד. כשגילתי שיש פינת חיי לילדים ישר ביקשתי להתנדב באחד התחומים שלמדתי ויש אפשרות כזו. בצהריים כולם יוצאים ביחד לאכול ואחרי שהתגברתי על החלחלה שהייתה לי ביומיים הראשונים מעצם המחשבה שאני אוכלת בחדר אוכל של בית חולים, אומנם סגל אבל עדין בית חולים מצאתי אפילו דברים שאני אוהבת לאכול. יש ספריה שאני יכולה להשאיל בה ספרים וכבר הכנתי רשימה של מה שאני רוצה. והכי חשוב כולם נחמדים מאוד מאוד נחמדים ומקסימים, אבל כנראה שזה שאני חשדנית זה לא סתם.

פגשתי את הנשוי בשירותים, כשיצאתי הוא עצר אותי כדי להסתכל על הקעקוע, כשהוא לא זהה מה זה אמרתי לו פייה, ועצרתי את עצמי מלהגיד לו שזו פייה אנאלי.

בחדר האוכל הוא איחר וביקש ממני ומעוד בחורה להשאר לארח לו חברה. הוא סיפר שכל יום חמישי הוא וחברים שלו משאירים את הנשים בבית ויוצאים לבד רק הגברים ושאל אם יש לי המלצות למקומות**. הוא הציע לי להצטרף אליהם ובמקרה שהם לא יבוא שנלך לשתות ביחד, החמיא לי על הצבע השזוף, ליווה אותי לחדר ונשאר לדבר, הסתכל עלי במבט שמזמן לא ראיתי אצל בחור, וביקש את הטלפון. הייתי נבוכה לא ידעתי מה להגיד, נתתי לו את הטלפון ואמרתי לו שאני אחשוב על זה, הוא לא אבין על מה יש לי לחשוב ורצה תשובה, מצאתי את עצמי 3 פעמים אומרת אולי.

ידעתי שעשיתי טעות, אין לי שום רצון להכניס ראש בריא למיטה חולה, כבר גיבשתי את ההחלטה להגיד לו מה אני חושבת, אפילו התיעצתי עם חברה למרות שכבר הייתי סגורה על זה שאין מצב שאני נפגשת איתו ושאני עוצרת את זה כאן לפני שיהיה מאוחר מדיי.

הוא התקשר אלי, כדי לשאול שוב אם קבענו. אספתי את כל האסרטיביות והנחישות שיכולתי לגייס ואמרתי : "אתה מאוד נחמד, ההזמנה שלך מאוד מחמיאה לי, אבל אני רוצה שנשמור על יחסי עבודה, אומנם עוד כמה חודשים אנחנו כבר לא נעבוד ביחד, אבל אני לא מתעסקת עם בחורים נשואים. חוץ מזה שאני מאוד בעד נשים ולא הייתי רוצה שבעלי / בן הזוג שלי יעשה כזה דבר". הוא כמובן אמר שהוא לא התכוון לכלום, רק לשתות משהו, אבל אוהב את הישירות שלי ומעריך את הגישה. סימנו את השיחה בהרגשה טובה, קבענו לאכול צהריים יחד ביום ראשון.

מצד אחד הרגשתי רגועה שנגולה אבן מעל ליבי, מצד שני זה עשה לי עצוב מן תחושה של איך דברים כאלה קורים לי זה באמת לא מגיע לי. אני לא מתכוונת להשאר בתחושה העצובה הזו הרבה זמן, זה הולך להיות מתויק במוח בתיקיה חדשה שנפתחה לא מזמן "שטויות שמלכה לא מתעסקת בהם", לפעמים אני הולכת לחמש דקות לעיין בה אבל ישר סוגרת.

אני גאה בעצמי.

*גברים הם חראות (סליחה בפני כל הגברים שאני אוהבת על ההכללה הגסה)

** יחסית לזה שאני לא יוצאת הרבה זו כבר פעם שניה השבוע, שמסתבר לי שאני מכירה את כל המקומות השווים בתל אביב.