אנשים שעוברים לרגע בחיים שלי ובדרך כלל לא נשארים מצליחים לגעת בי ולהשפיע עלי, רגעים קטנים ולא צפויים בחיים יכולים לנפץ את מאזן האנרגיה הכל כך עדין שלי, שאני עובדת כל יום וכל רגע לשמור עליו, איזון שנותן לי שקט ורוגע מסויים  ומאפשר לי לעשות דברים הרבה דברים ולראות את הדברים הנכונים והחשובים של החיים.

זה יכול להיות הדבר הכי לא משמעותי ושטותי וזה יכול להיות משהו בגודל בנוני ואפילו משהו ענק, כל אחד מהם יכול להשפיע על חיי באותה מידה, וזה לא אמור להיות ככה.אני מרגישה את הניתוק הזה בתוכי בני לבין עצמי בצורה הכי פיזית שאפשר, כאילו מישהו נוגע ולוחץ שם, אני לא רוצה להרגיש את זה יותר.

אני מנסה לחזור לעצמי ולא מצליחה, כל היום חושבת על איך אני ממשיכה בסדר היום שלי שאני עדין מנסה להפוך אותו לקבוע, ולא סוטה ממנו כי כל סטיה היא תוצאה של השקעת אנרגיה בדבר שולי ולא חשוב כרגע. אני מצפה מעצמי להגיע לנקודה מסויימת ולא ליפול שוב, רק להתקדם, מתי אני אבין שזה לא עובד ככה?

לשתי דקות התנהגתי כבן אדם בוגר שחושב רגע לפני שהוא עושה, ועכשיו אני מרגישה שאני שוב מתנהגת כמו ילדה בת 5 שלא קיבלה את מה שהיא רוצה, רוקעת ברגלים, מתעקשת, מנדנדת ורוצה עכשיו. אני שוב מתמקדת רק בדבר אחד, ולא רואה את הדברים הטובים, לא מחלקת את האנרגיה ביחס שווה, לא מצליחה להכניס שום דבר לתקיית השטויות שלי, היא חסומה, משאירה לי את הדברים בגובה העיניים ומכאיבה מאוד מכאיבה. וזה כל כך לא הגיוני, זה כל כך ילדותי ולא צודק בשביל עצמי.