ארבע בבוקר על הבר איתה ואיתה, אני לא יכולה לשתות יותר, העיפות מתפשטת. ברגעים כאלה של שקט פנימי גם האסימונים נופלים תחושה של רגשי אשם מתפשטת אצלי, ופשוט רואים אותה עלי, זה היה כל כך שקוף ששאר הנוכחים שאלו אותי מה קרה. אני מרגישה שאמרתי כמה דברים שלא היתי צריכה להגיד, היא "מנצלת" את מה שהיא יודעת עלי להזכיר את החמלה שאני צריכה לתת לעצמי.

יוני אמר שהוא לא מבין איך אני נפגשת עם בלוגרים, האנשים שיודעים עלי את הדברים הכי אישים על חיי, איך זה לא מפריע לי? טענתי שזה לא מפריע לי שגם החברים שלי מחוץ לישרא יודעים את הדברים, שישרא זה כמו אתר היכרויות, ולמשהי כמוני שמגדירה את עצמה כאדם לא חברותי זה נותן משהו. בלילה כבר חשבתי שהוא צודק, שאולי זה לא כזה פשוט, ש-90% מהחברים שלי היום הם בלוגרים ואני נתקלת בדברים שלא ציפתי להם גם מעצמי.

זה היה יום נפלא, למרות המועקה של הבוקר שחלפה עם הזמן. ובכל זאת מצאתי את עצמי במן סחרור שנובע ממליון דברים שקורים לי ולמעשה לא קורה כלום, שהימים שלי לא יכולים להיות פשוטים, שאין לי טיפת שקט, שאני מלכת הדרמות, שאני חייבת לסבך כל דבר אצלי בראש, שאני שוב משקיעה אנרגיה בשטויות. ובעצם לא קורה לי שום דבר מיוחד, אני נופלת וקמה ויודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות, איך סדר היום שלי צריך להיות, את מי אני צריכה לפגוש ואת מי לא, יש לי את הכלים לחזור לאיזון שלי. ומצד שני כששקט אני מתלוננת על השקט ועל החוסר עניין.