בא לי לצעוק לכל העולם שממש לא איכפת לי מה  חושבים עלי, ואיפה אני עומדת בחיים, ושכן כן מותר לי להרגיש מתוסכלת, ממורמרת ומעוצבנת שהחיים זה לא כמו שאני חושבת. שאני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה. ושלא בא לי לא בא לי לעשות עכשיו יותר מהמינימום שאני צריכה או אפילו פחות מהמינימום שאני צריכה, או לא לעשות בכלל.

ושכל כך לא איכפת לי מה יהיה ומה היה ומה קורה כאן ועכשיו בשנייה הזו, נמאס לי להיות כלי במשחק הזה שממש לא ברור לא ונמאס לי לנסות להבין, אז אני המשיך לשכב על הספה שלי בדירה המלוכלכת שלי, הנסה לקרוא ספר והרחם על עצמי כי זה מה שמתאים לי לעשות עכשיו, ואתן לזה לעבור או לא לעבור זה ממש כבר לא משנה.

הוא חושב שאני מושלמת זה כנראה בגלל שהוא עוד לא פגש אותי באמת, או כי הוא לא צריך לקחת אותי ברצינות, כי כל מי שפוגש אותי כבר חושב קצת אחרת פתאום אני כבר לא מלכת הכוכבים אני פשוט אני עם כל הדברים השלילים והחיובים ועם כל הבלגאן שיש לי בראש ועם כל הרצונות וההתלבטויות וההחלטות וההתפשרויות וההתמודדיות ופתאום אני כבר לא כל כך מצחיקה וגם לא כל כך עצובה ופשוט לא כל כך.

ואולי אני גם אנסה להבין מה יש בי שגורם לאנשים להתרחק או גורם לאנשים שאני בכלל לא מכירה לדבר אלי בצורה מסוימת שאני בכלל לא מבינה, או בכלל לא רוצה להבין. ולא, ממש לא איכפת לי מה אני משדרת ומאיפה זה בא ולאן זה לוקח ולאן זה  בכלל לא לוקח.

כי הרי בסופו של דבר יבוא אותו אחד שהיה כאן והלך, או שעוד לא היה כאן אבל בטח ילך,  וישלוף אותי מהמגירה שלי מתי שמתחשק לו, ואולי אני אסכים ואולי לא, ואולי בכלל לא יהיה לי איכפת.