הוא חמוד ומקסים ולפי הרושם שהוא עושה עד עכשיו הוא ממש הגבר המושלם, אבל הוא טוען שרוב הבחורות שהוא הכיר בחייו אמרו לו שהוא חמוד, רק חמוד ובחורות לא רוצות מישהו חמוד. מבחינתו חמוד זה הבחור שתמיד נשאר הידיד זה שאת שמה עליו את הראש כשהחבר זרק אותך. אני חושבת שחמוד זה מקסים, אז למה אף פעם (טוב אולי פעם אחת) לא יצאתי עם חמודים?

אני חושבת שזה בגלל שאני נלחצת, בחורים חמודים מפחידים אותי. החמוד נותן לי מחמאות, וזה מבהיל אותי, אני לא רגילה לזה. אז נכון שאני רוצה מישהו שיקבל אותי ויאהב אותי כמו שאני עם כל הדברים השלילים והחיובים*, אבל כשנותנים לי מחמאות במקום שהביטחון העצמי שלי יעלה, כל החוסר ביטחון שלי יוצא החוצא. אני לא מבינה איך הוא לא רואה את כל הדברים השלילים, איך הוא מצליח לשים לב רק לדברים הטובים, ואני צועקת בתוכי, תשים לב זה לא כמו שהוא שאתה חושב, וגם אומרת פה ושם סותרת את דבריו.

אז למדתי במהלך החיים לקבל מחמאות להגיד תודה ולשתוק, אבל כשהמחמאות הן על דברים שאני לא חושבת שיש בי, או לא מצליחה לראות אותם זה פשוט מביך ומלחיץ אותי, אני נבהלת ולא יכולה להכיל, ועושה את כל הדברים השלילים כדי שהוא יראה אותם.

אם בחורים שהם לא חמודים, מה שאנחנו קוראת מניאקים, זה פשוט מאוד, יש לי תחושה שהם רואים בי בדיוק את מה שיש בי, לא יותר מדי ולא פחות מדיי, אני לא מקבלת מחמאות על מה שאני חושבת שאין בי, ואני מקבלת הערות על הדברים השלילים שלי, הביטחון שלי לא עולה ולא יורד והכל בדיוק במידה ולא תמיד הנכונה, אבל הרי לא זה מה שאני רוצה.

ושוב אני חושבת שהדבר היחיד שיכול לפתור את הדיסונס בין הרצון לבין הקושי לצאת עם חמודים יכולה לפתור רק חוויה מתקנת.

* היא תיארה הרבה יותר טוב מה אנחנו רוצות.