ילדות גדולות לא בוכות, אבל ילדות קטנות כן.

אני מרגישה את הילדה הקטנה שלי מתעוררת זו שרוצה כאן ועכשיו ולא חושבת על ההשלכות של מעשיה, לא איכפת לה שהדברים יכולים לפגוע בה, לא איכפת לה שהיא יכולה להיות חולה בגלל זה, היא רוצה להשיג משהו, מטופש ככל שיהיה והיא תעשה את זה בכל דרך שתתן לה תוצאה מידית כי אין לה סבלנות, היא לא לוקחת אחריות, היא לא בוטחת בעצמה היא נותנת לגורמים חיצונים להכתיב לה את צעדה, והיא תעשה הכל חוץ מהדבר ההגיוני והנכון שהיא צריכה לעשות כדי להשיג את הדבר.

אז איך במצב הזה  אני יכולה לתת את מה שאין לי. אני לא יכולה להיות עכשיו בקשר וזה לא משנה בכלל אם הוא רווק, גרוש, פרוד או נשואי, אם הוא ידיד שלי, או סתם הבחור שאני שוכבת איתו, אני פשוט לא יכולה,כנראה שמעולם גם לא יכולתי, אני לא יכולה להיות בקשר עם מישהו כשאני מאבדת כל קשר עם עצמי.

אני עושה בדיוק את מה שאני חייבת. אני הולכת לעבודה כי אני חייבת, אני מורידה את הפי כי אני חייבת, אני שוחה קצת כדי שלא יכאב לי הגב, אני הולכת לטראפסטית כדי שיהיה לי למי לבכות, אני אפילו עושה את עצמי מנקה, וחוץ מזה אני בעיקר בוהה בטלויזיה ואוכלת.

אוכלת לעצמי את הלב.

וזה לא משנה שביומיום אני מחייכת, אפילו צוחקת, נראית דיי מאושרת, שמחה ומקסימה, אני פשוט לא.

*שום דבר לא השתנה משבוע שעבר ואני ממש חוזרת על עצמי.