לבחורים שמכירים אותי, וחושבים לשנייה וחצי על משהו רציני יש נטייה להזמין אותי לבוא איתם לחו"ל, עוד הרבה לפני שנפגשנו. זה כנראה הרושם הזה שאני עוד מצליחה לעשות בטלפון שאני מקסימה כל כך ששווה לסחוב אותי לסבוב בפריז או ברומא.
הנקודה היא שעד היום כל בחור שהזכיר, רמז, צחק, הציע את העניין זה נגמר יותר מהר ממה שזה התחיל. אם זה היה קורה פעם אחת הייתי עוברת על זה בשתיקה, אבל שלוש פעמים זה קצת יותר מדיי אפילו בשבילי. הצעות כאלה התחילו להדליק לי נורות הזהרה. זה אומר שלמרות שהוא חמוד, ולמרות שיש לי תחושה שהייתי רוצה לטוס איתו לחו"ל, זו מן קארמה כזו שמלווה אותי.
הראשון שהזמין אותי לבוא איתו, זיין בסוף את החברה שלי וטס איתה.
השני שדיבר על זה, התברר בסוף שאנחנו בכלל לא מתאים.
והשלישי שהזכיר את זה בימים האחרונים, טוב אני עוד לא יודעת (בעצם אני כן יודעת)
אבל אני תוהה כבר הרבה זמן, למה שבחור נורמלי ורציני יזמין אותי לבוא איתו חו"ל, למרות שאנחנו לא מכירים? וזה ממש לא משנה שחברת ההייטק משלמת את כל ההוצאות. ומה שהכי מטריד אותי, זה למה, למרות הכל אני לוקחת את זה ברצינות, למה?
הרי כבר היה צריך להיות לי ברור שזו הצעה לא רצינית ולא הגיונית, שלטוס לחו"ל גם עם מישהו שמכירים זה סיפור לא פשוט, אז עם מישהו שלא מכירים? ועדין זה לא מצחיק אותי, כי אם אתם לא מתכונים לזה בהכי רצינות שבעולם פשוט באמת תחסכו לי ואל תציעו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
