הצלחתי לעבור סופש, ועוד סופש ארוך, בשלווה ושקט יחסי, עם המון אפור וקבלה של הדברים הקטנים, בלי הרבה ריגושים שאני כבר לא מחפשת אותם, נהנתי לעשות את הדברים האלה שהם אולי מובנים מאליו ואף פעם לא מובנים לי. בערב כשהוא שאל אותי "מה עשית בחג?", הרגשתי לא נעים להגיד כי הם נתפסים כדברים משעממים, אבל לי הם עשו טוב. ובסוף הוא עוד אמר שהספקתי הרבה.

נזכרתי שהייתי לפני 7 שנים באו.איי, באותה תקופה לא הצלחתי להבין את התוכנית הרוחנית שלהם, אבל לפעמים אסימונים (כן, אסימונים) יכולים לרדת גם באיחור. אחד הדברים שאומרים שם זה רק ליום, לא משנה מה עשיתי אתמול לא משנה מה אני אעשה מחר חשוב מה אני עושה היום והבנתי סופסוף שיכול להיות שזה מה שאני צריכה להתיחס לכל יום לבד, ל-24 שעות, לחתיכה אחת מתוך חיי, מתוך החודש, מתוף השבוע, רק להיום. זה נותן לי נכון לעכשיו סוג של אנרגיית עשיה.

וכרגע אני בעבודה שותה קפה, הצלחתי להתעצבן על איזה שטות, שבכלל לא מצריכה התיחסות. ונותרתי כאן לבד למשך כל היום, חסרת עבודה ומשעוממת עד מוות.