אני לא יודעת ולא מצליחה להבין, איך אתה מצליח לגעת לי בדיוק בנקודה הזו שגורמת לי לאבד את דעתי, זו שמוציאה אותי מהאיזון, הרי מספיק שתגע בי עם האצבע כדי שאני אפול לשם, שתגיד מילה כדי שאני ארצה להיסחף. וכנראה שלא סתם, כנראה שאני רוצה להגיע למקום הזה בלי לדעת בכלל, אבל הפחד גורם לי ליסוג, להתגרות, לקחת צעד קדימה וצעד אחורה ובעיקר לא לדעת, לא לרצות לדעת, הרי זה ברור שבסופו של דבר זה ממש לא משנה מה אני רוצה.

ובניגוד לפעמים אחרות, אני שומרת הרבה יותר בקנאות על הגבלות בחיי היום יום שלי, עושה את ההפרדה, לא נותנת לעצמי לאבד שליטה לגמרי וליפול למקום בו אני לא יודעת מי אני ומה אני. וזה קשה לי, ללכת לטיפול כדי לעבוד על שמירת האמצע והצבת גבולות ברורים ולהגיע למקום הזה ששם הקרקע נשמטת לי מתחת לרגלים ואני מאבדת אותם לגמרי. ומצד שני זה המקום היחיד שאני יכולה להשתחרר מהכל, להרגיש הכל ולא להרגיש כלום ולהיות הכי אני שבעולם.

ועם כל ההרגשה הזו אני יודעת שעוד לא חוויתי את זה באמת, עוד לא השתחררתי לגמרי, עוד לא מתחתי את הגבול עד הסוף וכרגע עם כל ההתנגדות והבלבול שיש לי אני רוצה שתיקח אותי לשם, לפחות עוד קצת.