בימים האחרונים קשה לי לנשום, כל נשימה שאני לוקחת יוצרת לי לחץ בחזה. משהו "תקוע תקוע עמוק בתוך הגרון". וזה מקשה עלי כמו עול שלקחתי על עצמי בצורה בלתי ברורה.
כנראה שאלה הפחדים שממלאים אותי והחוסר ביטחון שצץ בתקופה האחרונה יותר ויותר. והרצון שלי לברוח מהם כאילו לא התבגרתי לרגע, המחשבה ליסוע מכאן בסוף השנה קורצת יותר מתמיד, ליעד לא ידוע, אבל אני יודעת שזה בא מהמקום של חוסר היכולת שלי להתמודד ולהתחייב, הרי "לונדון לא מחכה לי גם שם אהיה לבד".
ובנתיים הקושי הזה להכניס אויר לריאות גורם לי לעייפות גדולה, לחוסר כוח ולחוסר יכולת לעשות דברים, זה מעיק כאילו אין לי קיום, האנרגיה הזו שנלקחת ממני, או שזו אני שלא לוקחת בכלל, הרי אין לי את היכולת לחיות בלי זה.
ברור לי שאני אצטרך לטפל בזה, אבל בניגוד לטיפולים אחרים שעברתי מזה אני מפחדת כל כך. אני יודעת שהאבן שמונחת שם תזוז והסכר יפתח ויצאו הרבה דברים כואבים, הרבה יותר כואבים ממה שקורה לי בטיפול היום.
וכרגע גם בלי הניתוח הפסיכולוגי שאני עושה לחיי ולגופי, ואם הנשמה שלי רוצה לחיות או לא רוצה לחיות, כרגע אני בסך הכל רוצה להצליח לנשום בקלות.
*זה לא פסימי, באמת שלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
