בתוך מנגנוני ההגנה הלקויים שלי, שום דבר לא חודר דרכי, לא חברים, לא משפחה, לא אכזבות, לא כעס, לא עלבונות. אני מרגישה כמי שלבשה על עצמה שחפץ הגנה, אני חותכת בבשר הקר קשרים ורגשות.

ויחד עם זאת אני רגישה מאוד, תמיד המעשים שלי היו אמוציונליים, נבעו מהרגש ולא מהשכל. למדתי היום לסנן, לא להתייחס לכל דבר שאומרים לי, או שקורה לידי, להיות אדישה, סוציומטית, כי אם אני לא אדאג לעצמי, מי ידאג לי, ויש ימים שגם אני לא דואגת.

הדבר היחיד שאני מצליחה באמת להרגיש זה כאב. אין לי את הסיווג למגוון רגשות, כל דבר מתורגם אצלי לכאב נפשי. ואני יודעת שכשאני חווה כאב כזה, שום שחפץ לא עוזר אני הופכת להיות ספוג, מלא חורים מהכדורים שחדרו אותו.

במהלך השנים יצרתי לעצמי פתרונות שימלאו לי את החור הענק הזה שנוצר בתוכי ורק הלך וגדל, כל פתרון שהיה לי רק הגדיל את הכאב הזה. היום הכאב הפיזי עוזר לי קצת לשחרר את הכאב הנפשי, זה עובר למימד אחר שאני יכולה להתמודד איתו קצת יותר.

ואני בסה"כ רוצה שמישהו יבטיח לי שיום אחד זה יפסיק לכאוב.