כשהוא הודיע לי  שהוא יגיע בעוד שעה לערך, 40 דקות רעדתי וכל דבר שנגעתי בו נפל לי מהיד. פחדתי, ידעתי שעכשיו הוא יבוא ויפרע את החוב, של כל הדברים שזרקתי בשיחה ושהוא זוכר אותם כל כך טוב ובטוח ישתמש בהם. ורק חשבתי למה לכל הרוחות אני צריכה את זה בכלל? ואם אני לא אעמוד בזה? ואם רצתי מהר מדיי בלי לחשוב? אבל כבר לא יכולתי לקחת צעד אחורה, ולמרות המאבק הפנימי גם לא רציתי.

הוא בא והביא איתו עוד מישהו שידעתי על נוכחותו, אבל לא ראיתי. אהבתי את זה ושנאתי את זה, היה לי נעים ולא נעים, היו רגעים שנשברתי, שכבר הרגשתי שזה יותר מדיי שגם מגע נעים אני כבר לא מסוגלת לחוות. הראש שלי ידע שזה לא הגיוני, אפילו לא נורמלי. והגוף שלי בוגד בי, נהנה, רטוב, רוצה עוד ועוד. וכל קשירה, חניקה, הצלפה מעלה את המאבק הזה לעוד שניה ויחד עם זאת מבטלת אותו, משחררת לגמרי את הגוף, השכל והרגש. נותנת לו לעשות מה שהוא רוצה, למשוך את הגבול עוד קצת, ורוצה מצד אחד שהוא ימשוך אותו הרבה יותר ומצד שני שיפסיק כבר.

כשהוא הלך חייכתי, ידעתי שעמדתי בזה, אבל יכולתי להיות יותר טובה. בדיעבד זה לא היה כל כך קשה למרות שהכל כאב לי. פסיכית זה מה שעלה לי בראש, פסיכית לחלוטין, מכאיבים לך ומשפילים אותך ואת באמת נהנת מזה, מצפה כבר לפעם הבא שהוא יבוא ויעשה בך שוב את השימוש הזה, ורק המחשבה על זה עושה אותך יותר ויותר רטובה.

 "עשית אותי גאה כלבה" זה מה שהוא לחש לי באוזן לפני שהוא הלך.