"מה את עושה?"

"רואה טלויזיה"

"אני רוצה שתיכנסי לאוטו ותבואי,

תלבשי חצאית בלי תחתונים,

יש לך חצי שעה להגיע"

קיבלתי הוראות נסיעה למקום מפגש שלא היה ברור בכלל מי יהיה שם ואם בכלל הוא יהיה שם. והכי מפחיד אותי בעולם זה לגלות שאני מגיעה למקום והאדם שאני סומכת עליו, ונותנת בו את כל האמון שלי לא נמצא שם ואני נמצאת בידי זרים שאיני מכירה. באותו שלב יכולתי לבחור שלא לעשות זאת, אבל רציתי מאוד רציתי.

כשהגעתי לדירה ופתחתי את הדלת, ישב שם בחור נחמד. זה קצת הרגיע אותי, למרות שידעתי שיש לו תפקיד כצופה או שותף,  עדין חששתי כי לא ידעתי למה לצפות. כשראיתי שהוא נוכח  נרגעתי, כי אם כל השימוש שהוא עושה בי אני תמיד מרגישה בטוחה בנוכחותו, תמיד פוחדת אבל בטוחה.

"לפשק רגלים כלבה!

בואי נקשור אותך לשולחן.

 לפשק רגלים ולספור!

יש לך 20 הצלפות..."

זה היה סאשן אחר, הרבה פחות אסרטיבי ומוקפד, מה שנתן לי את האומץ להתבכיין על כל שטות, ואני לא אוהבת לעשות את זה, ולא להיות מנטלית במקום שאני צריכה להיות בו. אני בטוחה שיש סיבה שהוא לא יצר את זה, שיעור שהיתי צריכה לעבור ואני עדין מנסה להבין אותו.  

"את לא באמת רוצה להיות כאן, כלבה.

את כן רוצה?

 אני רוצה שתכתבי מכתב שתפרטי בו מה שאת רוצה ולמה את כאן"

"אני החתומה מטה מצהירה בזאת, שאני נמצאת כאן מרצוני החופשי, יכולתי לבחור שלא לבוא ובחרתי שכן כי אני רוצה להיות כאן, כשפחתו של אדוני ולשמש אותו ואת חברו. ניתנה לי האופציה לקום וללכת ובחרתי להישאר ולעשות כדברו..."

לא ברור לי למה אני מתלוננת וכשזה נגמר אני מרגישה שיכולתי יותר. אני מחייכת חיוך מטופש ומחכה כל כך לפעם הבאה. אני מגלה שכייף ונעים לי גם רק לשבת לדבר איתו בלי קשר לסאשן. אני יודעת שהוא משקיע, פיזית ומנטלית ואני מעריכה את זה כל כך, גם אם לא תמיד זה נראה ככה.

"אני לא יכול להשאיר אותך ככה, לא רגועה.

מה ירגיע אותך, יעשה אותך פחות רטובה?

בואי, אני אזיין אותך בתחת כמו שאת אוהבת..."