"איך את אוכלת את הטונה?

בסלט, לפעמים עם אורז ואננס

ובבוקר?

פיתה קלה עם גבינה

את אוכלת פחמימות בצהרים?

לפעמים, בדרך כלל עוף עם ירקות.

אז את לא אוכלת הרבה.

נכון, אבל יש לי את הימים שאני כן."

זה לא היה הדיאטן*, זה היה הוא שפתח את המקרר באמצע הלילה וגילה מלאי קטן של טונה.

השיחה הזו גרמה לי לחשוב על כמה דברים.

עליתי 3 קילו וירדתי 5 ועליתי 2, כבר 3 שנים אני במשקל קבוע של 67 קילו**, עם קילו לפה ולשם, וכל שנה שעוברת ואני נשארת על אותו משקל אני מרוצה.

בניגוד למה שהיא כתבה, הדימוי גוף שלי סביר פלוס, אני כבר לא רזה שחושבת שהיא שמנה, אני מרגישה מודעת לגודל שלי. הבעיה שלי היא אחרת, והיא כבר הוזכרה כאן כמה פעמים, הבעיה שלי היא ההקשר בין האוכל למצבי הרגשי. במצבים רגשים מסוימים, בעיקר כשאני עצובה, הבולמית שבתוכי מתעוררת, בשילוב עם הילדה הקטנה הן עושות כאן חגיגה, אבל היום היא רק מכניסה היא כבר שכחה להוציא, ולפעמים טוב שכך.

זה קשה להיפרד מחבר טוב, שמלווה אותי מגיל 8 כשהייתי הילדה החדשה ורק הוא היה שם, או לפחות ככה הרגשתי, הוא לא בגד, לא הכאיב ולא נטש,  הוא פשוט היה. בתקופות מסוימות הוא היה האויב הכי גדול שלי, אבל עדין הייתה לו פינה חמה בלב. אני מרגישה שעשיתי דרך ארוכה, והגעתי למצב של קבלה והשלמה חלקית, שעוזרת לי להתמודד קצת יותר טוב ביחסים איתו.

אני אשקר אם אני אגיד שהאוכל לא מעסיק אותי, ושאני לא רוצה לרדת במשקל, אני רוצה לרדת, אבל רק כמה קילוגרמים ולא למשקל שנחשב בשבילי תקין והוא רזה מדי לטעמי. ויחד עם זאת, לא המשקל הוא מה שחשוב לי, חשוב לי לאכול נורמלי, סביר ושפוי, אוכל שאני אוהבת, שנותן לי שקט נפשי להתעסק בדברים הבאמת חשובים בחיים.

כבר שלושה ימים, תודה לאל, או בעצם תודה לי, אני אוכלת שפוי...

*כבר מזמן לא הזכרתי אותו כי פשוט נטשתי אותו.

**זה היה הפרט השולי ביותר שחשפתי כאן, והקשה ביותר.