חשבתי, איך זה שאני מוצאת את עצמי עושה דברים שמעולם לא חשבתי שאני אעשה, כמו לשבת על הרצפה ליד הרגלים שלך, דבר שנראה לי פתאום נכון, נעים, מחרמן ועדין קצת מביך, אני מבינה את הרציונל שנמצא מאחורי הדברים, וכבר לא מתעבת את המנטלי, להיפך.

אני עונה לאנשים על שאלות שקשורות לתחום ומגלה שלבטים שהיו לי רק לפני שבועות ספורים נעלמו ואני יכולה להסביר דברים שקודם לא הבנתי אותם בכלל. זה הלחיץ אותי לרגע, הרגשתי שחלק מהריגוש ירד, כי כל התלבטויות האלה העלו לי את האדרנלין גבוה, ופתאום זה חלק ממני, משהו שבשגרה. ואני לא רגילה להיות שלווה כל כך, משהו בתוכי אומר לי שזה לא בסדר השקט הזה.

אני עדין מפחדת ומתרגשת לפני שאתה בא וכשאתה הולך אני רוצה שכבר תבוא שוב, ויחד עם זאת זה אחד הקשרים היחידים שהיו לי שהוא נורמלי. נורמלי בהתייחסות שלי אליו, אני לא מאבדת את עצמי לדעת, יש לי את החיים שלי, אני מפוכחת, אני יודעת למה נכנסתי ומה מקומי שם. אתה נותן לי ביטחון ואת מה שאני צריכה בהרבה מאוד רבדים. זה בגלל הקשר שהוא נכון לי, בגללך, בגללי...

כנראה שזה השיעור שלי  אני רואה דרך הקשר הזה כמה השתנתי.  

אני מרגישה מוכנה ללכת צעד אחד קדימה...