בעיתון סופ"ש של ידיעות אחרונות כתב יאיר לפיד, על החבר'ה הצעירים שטסים בגיל 21 למזרח לחפש את הייחוד שלהם במקום שכולם מחפשים, שמרגישים שאם לא יעשו את זה עכשיו לא יעשו את זה לעולם, שאח"כ נכנסים לעולם האמיתי, למחויבויות, לקשרים רצינים ואי אפשר פתאום לקום, לעזוב הכל ולטוס. הוא מספר איך הכיר את אהבת חייו שקיבלה מילגה ללמוד אומנות בלונדון, וברגע האחרון הוא ביקש ממנה להישאר. היא חשבה על זה ובסוף נשארה בארץ והיום היא אישתו ואם ילדיו. ובנוסף היא התחילה את הפרוייקט.

שניהם גרמו לי לחשוב, על זה שלא עשיתי את הטיול הגדול במזרח, שבכלל לא תיכננתי לעשות טיול גדול. כבר בגיל 19 במקביל לצבא התחלתי את התואר, היה לי ברור שיש סדר מסויים, מרובע וקבוע בעולם, תיכון, צבא, לימודים אקדמים, לגור עם שותפים, חבר, בעל, ילדים וכלב. ואיך פתאום באמצע החיים הכל כך מסודרים ומתוכננים שלי משהו השתנה.

בעקבות הזמנה שקיבלתי מבחור אמרקאי שהכרתי בפראג, החלטתי לסיים את התואר הראשון, לעזוב את הדירה בתל אביב, ולטוס לסן דייגו לבקר אותו וכבר לנצל את הענין ולעשות טיול מחוף לחוף. שם הכרתי את ראיין, שהיה בן זוגי 8 חודשים שטייל איתי ובא לגור איתי בארץ. וזו הנקודה שאני יכולה להגיד עליה שחוצה את החיים שלי לשנים.

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי טסה או אם הייתי מסיימת את מערכת היחסים הזו שם ולא ממשיכה אותה בארץ. בטח הייתי נשארת לגור עם י' בדירה בתל אביב, הייתי מסיימת את התואר הראשון כמו שצריך,לא היתי רבה עם ההורים כל שני וחמישי על הקשר שלי איתו, הקשר של עם ל' לא היה מתנתק לשנה, לא הייתי עולה 15 קילו, לא הייתי עוברת את המשבר הגדול  שקרה לי כשהוא עזב את הארץ, לא הייתי מגיעה לפסיכולוגית ולסדנא ולא הייתי מכירה את המדריכה, לא היתי מכירה את מ' שהיה דמות משמעותית בחיי המין שלי ובטח לא הייתי פותחת בלוג.

בטח היום הייתי פסיכולוגית התפתחותית ומטפלת בילדים אוטיסטים, נשואה עם שני ילדים וכלב. וכשבעלי היה מביא לי ליום הנישואים במתנה ויברטור כדי לגוון, הייתי שואלת אותו מה זה?

והחיים שלי בכלל לא היו שלי....