לקחתי יום חופש** מהעבודה כדי ללכת לראיון שקרובת משפחה רחוקה סיפרה לי שהתפנה במשרד שבו היא עובדת. האמת, שלא רציתי בכלל את התפקיד (מזכירה במשרד עו"ד), אבל הגיעה לאוזני שמועה שהעבודה מעניינת, שהיחס טוב ושהמשכורת גבוה.

הראיון עבודה עבר נהדר ומבחינתה אני יכולה להתחיל בחפיפה ומבחינתי המקום נראה נחמד מאוד ומעניין במידת מה, אבל הבעיה היא שהמשכורת שהציעו לי נמוכה מאוד (אסור להאמין לשמועות) ועוד הבהירו לי "שעושים לי טובה" ונותנים לי יותר ממה שבחורות אחרות ביקשו, מעניין למה הן כבר לא עובדות שם?. אם כל הכבוד אני עוד לא רעבה ללחם, ואם אני אעבוד במשכורת הזו אני אגיע למצב הזה תוך חודשים ספורים. בחיי שכבר אין לי כוח.

ומה הפאונטה של התיאור המייגע הנ"ל:

שעצוב לי על עצמי, עצוב לי שאני הולכת למקום שאני לא רוצה, עצוב לי שאני עוד לא יודעת מה אני רוצה, עצוב לי שאני לא יכולה להתקדם בזכות עצמי בלי עזרה ועצוב לי שאחרים יכולים להביע את הערכה שלהם כלפי ולדעת בהיכרות קצרה איתי שתפקיד כזה לא מתאים לי כי המקום מרובע, לא יצרתי ושמגיע לי יותר ואני נותרת המומה מול הגילוי הזה שאני לא ראיתי בעצמי. ושגם גילויים קטנים כאלה שעושים לי נעים ועצוב גם יחד לא מצליחים לכוון אותי לתחום שיתאים לי. לפחות היום אני כבר מצליחה לקום ולהגיד תודה, אבל לא מתאים לי.

בסוף החודש אני מסיימת לעבוד ויחד עם זה מסתיים לי מנוי הפרו

לתשומת לבך, מנוי הפרו שלך מסתיים ב-30/11/2006. לחידוש, לחצו כאן.

*אני צריכה לזכור שגילויים זה דבר טוב.

**כמובן שאם כבר לקחתי יום חופש אז ניצלתי אותו כדי להסתובב בנווה צדק ולאכול גלידה מדהימה.