אני אוהבת הפתעות, השבוע הפתיעו אותי פעמיים, או כמו שהאדון שלי אומר "אל תדאגי ידאגו לך" זה לא שאני לפעמים לא דואגת, אבל השבוע דאגו לי מאוד, תודה.  

אני אוהבת צופים, צופים לוקחים את הסשן למקום אחר שאני מאוד אוהבת, מקום יותר מוקפד, יותר כואב, פחות מוותר. מקום שגורם לי יותר לאבד שליטה ולהתמסר למלא את התפקיד שלי בצורה טובה יותר כדי לעשות את האדון שלי גאה.  ונניח שלא הייתי אוהבת, כי בכל זאת זו סיטואציה מביכה ולפעמים גם משפילה, אני רוצה להאמין שעדין הייתי מסוגלת לעשות את זה, כי לא אמורה להיות כאן שאלה בכלל, אבל למזלי אנחנו דיי מותאמים בדברים שאנחנו אוהבים.

הבחור הנחמד שצפה השבוע שאל "איך אני יודע שלא מכריחים אותך לעשות את זה, ושאת באמת נהנית?" ואני רק תהיתי איך הוא לא רואה שכל הסשן יחד עם הכאב אני מחייכת, הרי אפשר לראות בברור "שהעגל רוצה לינוק יותר ממה שהפרה רוצה להניק"

*אין קשר בין הכותרת לתוכן, חוץ מזה שאני כלבה.