אחת ההחלטות שלי בחודשים האחרונים היא שאני לא בורחת מקשיים. שאני צריכה לעבור שיעור בהתמודדות, או כמו שהטראפסטית שלי קוראת לזה צריך לסיים את מה שמתחילים.

ההתמודדות הזו התחילה מזמן, בדברים קטנים וחשובים, אבל לא הוגדרה ככזו, שמתי לב לזה בעיקר כשהחלטתי ללכת לשומרי משקל. ידעתי שהקושי שלי בא מהמקום שמספיק פעם אחת שאני לא ארד, או אעלה, או ארד לא כמו שציפיתי כדי לגרום לי לברוח ולא לחזור יותר. החלטתי והתחיבתי שהפעם גם אם יהיו תקופות בלי שינויים משמעותים, גם אם אני אוכל יותר, גם אם הדברים לא יהיו כמו שאני מצפה, גם אם אני אתאכזב אני אמשיך להגיע לפגישות, להקשיב ולחמם כסא, אבל אני אגיע ולא אברח. זו המטרה שלי בתהליך הזה והיא אפילו יותר חשובה לי מהירידה, למרות שהן קשורות אחת לשניה ואם אני אצליח באחת אני אצליח בשניה.

בימים האחרונים אני מרגישה שאני רוצה להכניס משהו חדש לחיים, ואני יודעת שהדבר שהכי ברחתי ממנו כל השנים, שהיה לי קשה איתו, שאני ממש שונאת ושאני הכי לא טובה בו זה לימודי אנגלית. החלטתי שהיום אני מספיק מוכנה וחזקה  להתמודד עם הנושא הזה שנראה כל כך פשוט לאחרים ובשבילי הוא סיוט. 

הפעם אני מגיעה לזה ממקום אחר ואני ממש מקווה לא לברוח כשיהיה לי קשה.